מנחם בגין בפסגת קמפ דיוויד

מנחם בגין בפסגת קמפ דיוויד


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.

בסיום פסגת קמפ דיוויד נשא ראש ממשלת ישראל מנחם בגין נאום ב -17 בספטמבר 1978, המביע את תודתו לנשיא ג'ימי קרטר, שסייע במשא ומתן על הסכם השלום הראשון בין ישראל לאומה ערבית.


הסכמי קמפ דיוויד

הנשיא ג'ימי קרטר, ישב עם נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין, הודיע ​​...

הסכמי קמפ דיוויד

ג'ודי פאוול, מזכיר העיתונות של ממשלת קרטר, נשמע כשדיבר על איך הגיעו להסכמי קמפ דיוויד.…

חקירת חדשות CBS, דו"ח וורן, חלק 4

תחקיר חדשות CBS: דו"ח וורן היא סדרה בת ארבעה חלקים מיוני 1967 הבוחנת מחלוקות בנוגע לממצאי ועדת וורן, שהיתה ...

קמפ דיוויד הסכם יום השנה ה -20

יום השנה ה -20 להסכמי השלום של קמפ דיוויד היה בסימן פורום באוניברסיטת מרילנד. לְשֶׁעָבַר…


אדמי חיל הים מייקל ג'ורג'יונה נותן לך מראה נדיר ‘ בפנים קמפ דיוויד ’

אם אתה רוצה לצאת למסע נדיר ביותר בהיסטוריה ופועלים של אחד המקומות הסודיים והחזקים ביותר על פני כדור הארץ, אדמירל הצי בדימוס, מייקל ג'ורג'יונה, קצין מפקד לשעבר של קמפ דיוויד, מביא אותך ממש בשער הכניסה.

ג'ורג'ונה מציג מבט פנימי מדהים של נסיגת הנשיאות האמריקאית קמפ דיוויד בספרו "Inside Camp David".

“ בפנים קמפ דיוויד ” מאת האדמירל האחורי מייקל ג'ורג'יונה CEC, USN (Ret.) (התמונה באדיבות האדמירל האחורי מייקל ג'ורג'יונה)

ג'ורג'יונה מעניק לקוראים עין לחייהם הפרטיים של 13 הנשיאים ובני משפחותיהם שפקדו את קמפ דיוויד לאורך 75 שנות ההיסטוריה שלו מניסיונו, יחד עם קורותיהם של 18 מתוך 24 קציני חיל הים ששימשו שם כמפקדים. התוצאה מספקת תמונה של איך היו החיים בתוך קמפ דיוויד ומאירה את האופי המרכזי של הנשיאות ואמריקה.

קמפ דיוויד הוא מקום מפלט למדינה של נשיא ארצות הברית. הוא ממוקם בגבעות מיוערות במרחק של כ -62 קילומטרים, ובמרחק של שעתיים וחצי וצפון-צפון-מערב לוושינגטון, בפארק ההר קטוקטין ליד ת'ורמונט, ארצות הברית.

הנשיא ברק אובמה הולך עם הצוות אל בית הלורל לפני תחילת פגישת עבודה בוועידת G8 בקמפ דייוויד, 19 במאי 2012. הליכה עם הנשיא, משמאל, הם: הרמטכ"ל ג'ק לב בן רודס, סגן הלאומי יועץ הביטחון לתקשורת אסטרטגית מייק פרומן, סגן היועץ לביטחון לאומי לעניינים בינלאומיים וכלכליים והיועץ לביטחון לאומי טום דונילון. (צילום הבית הלבן הרשמי של פיט סוזה)

ג'ורג'ונה נותן לנו הצצה לימים הראשונים של מה שעתיד להפוך לקמפ דיוויד. הוא מצטט את הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שצפה לראשונה באתר הנסיגה העתידית והכריז כי זהו שנגרי לה שלי. כל נשיא הטביע מאז את חותמו האישי. הבלתי נראה לעין בלתי מזוינת הוא אבטחת הנעילה הדומה לזו של הבית הלבן, תוך שהיא מספקת את התחושה הנינוחה והעצובה של מחנה קיץ וכמה נשיאים כינו "שקט מדי".

משחק שחמט בין ראש הממשלה מנחם בגין ליועץ הביטחון הלאומי של ארה"ב, זביגנייב בז'זינסקי בקמפ דיוויד במהלך משא ומתן השלום בין ישראל ומצרים בשנת 1978. (משרד העיתונות הממשלתי של ישראל/פורסם)

האתר הוקם בשנת 1935 על ידי מינהל התקדמות העבודות (WPA), ובמקור נקרא בשם “Shangri-La ” על ידי הנשיא רוזוולט, אך שונה שם קמפ דיוויד בשנת 1953 על ידי הנשיא אייזנהאואר לכבוד נכדו. היא ידועה רשמית כמתקן התמיכה הימי בת'ורמונט, והיא מאוישת כולה על ידי קציני חיל הים והימי, מש"קים ואנשי גיוס.

ג'ורג'יונה, קפטן במהלך תפקידו בקמפ דיוויד, פיקד על צוות אך ורק של חיל הים והצי חיל הים האמריקאי. בעוד שאנשי הצוות שלו נבחרו בקפידה למשימה היוקרתית ביותר הזו, לרובם לא היה ניסיון קודם לבצע את שלל המשימות אליהם נקראו לבצע בקמפ דיוויד. מנהיגותו המעולה נתנה השראה לביצועים מובילים, גמישות, הסתגלות ובעיקר עבודת צוות להתמודד עם מצבי החירום והאתגרים הרבים.

הנשיא קנדי, בנו ג'ון קנדי ​​ג'וניור ובתו קרוליין בובייר קנדי ​​בקמפ דיוויד, מרילנד ב -31 במרץ 1963. (רוברט קנודסן, הבית הלבן / הספרייה והמוזיאון הנשיאותי של ג'ון פ. קנדי)

ג'ורג'ונה נותן לנו היסטוריה מקיפה לימיו הראשונים של מה שעתיד היה להפוך לקמפ דיוויד. הוא התעניין באופן אישי בכל פרט בהתפתחות המחנה וכל נשיא ארה"ב הותיר את חותמו האישי מאז.

החותמת האישית ” של מה שקמפ דיוויד התכוון לכל נשיא ניכרת במילותיו של ג'ורג'יונה. זה היה שנגרי לה של פרנקלין רוזוולט. בעיני לינדון ג'ונסון, זה היה רק ​​עוד מקום עבודה. ג'ון קנדי ​​מצא מקום ליהנות במיוחד עם משפחתו. ריצ'רד ניקסון “ עיצב את קמפ דיוויד כדי לענות על צרכיו, והמחנה שיקף את מצבי הרוח שלו. ” ג'רלד פורד השתמש באתר כדי לטפח את הגברת הראשונה שלו, בטי, לאחר ניתוח גדול. עבור ג'ימי קרטר, זה היה אתר ההישג הגדול ביותר שלו, הסכמי קמפ דיוויד. עבור רונלד רייגן, האתר היה “ שבו הוא יכול להיות בעל ואדם בתנאים שלו. ”

הנשיא לינדון ב. ג'ונסון ערך כנסים רבים בקמפ דיוויד. כאן הוא נהנה מרגע קל תוך כדי שיחה עם שר ההגנה רוברט מקנמרה ומזכיר המדינה דין רוסק במרץ 1965. (ספריית ג'ונסון/פורסם)

המחנה שימש מפלט משפחתי עבור בוש 41. ביל קלינטון “ מצאו דרכים להתאים לו את אישיותו ” והתחמם למחנה שבו התקרב במיוחד עם הנחתים והמלחים המוצבים בו. ג'ורג 'בוש שיתף את האהבה המשפחתית ובילה שעות ארוכות במהלך החגים בטלפון עם החיילים מעבר לים. 8221

הנשיא הארי טרומן היה הנשיא היחיד שהשתמש לעתים רחוקות בקמפ דיוויד כיוון שאשתו כינתה אותו משעמם.

הנשיא בוש משחק טניס זוגות עם כריס אברט, דיוויד בייטס וטוט ברצן בקמפ דיוויד, 4 באוגוסט 1990.
(הספרייה הנשיאותית של ג'ורג 'בוש/פורסם)

אף שהמחנה מציע לנשיא ולמשפחתו הזדמנות להתבודדות ושלווה, הוא שימש כמארח מנהיגים זרים וענייני מדינה. קמפ דיוויד, רחוק מהציבור ומהעיתונות, אירח וימשיך לארח כמה מהדיונים וההחלטות החשובות בעולם בקרב מנהיגי העולם ומלחמה במלחמת העולם השנייה ועד להסכם המזרח התיכון שנחתם בהסכמי קמפ דיוויד משנת 1978. .

אין שום דבר משעמם בקמפ דיוויד, וג'ורג'יונה תופס את גודל המנהיגים החזקים ביותר במשרות חלקיות, חלקיות מסוג זה.


מנחם בגין

מנחם בגין (נולד ב -1913 בברסט, נפטר בשנת 1992 בתל אביב), (1977-1983), פוליטיקאי מצטיין, ראש ממשלת ישראל (1977–1983) ואנואר אלסו (1918–1981), נשיא מצרים (1970- 1981), זכה לכבוד על משא ומתן השלום בקמפ דיוויד.

מנחם בגין, בגיל 18 (בעת שהתגורר בפולין העצמאית החדשה) הצטרף לארגון הנוער הציוני -צבאי בית"ר והפך עד מהרה לאחד הפעילים המובילים בו. בשנת 1940 הוא נעצר על ידי NKVD ונשלח לסיביר. He managed to leave the Soviet Union with the General Anders’ Army and arrived in Palestine. זמן קצר לאחר מכן, הוא הפך למנהיג האצ"ל, ארגון סודי, שנלחם נגד הערבים וההתקפות הטרור הפניתיות בפלסטין.

When the State of Israel was established in 1948, Begin rejected the principle of the division of Palestine put forward by his political rival, David Ben-Gurion, the leader of Mapai (Labour) party. האצ"ל הפך למפלגה פוליטית (חרות) שתחת הנהגתו של בגין זכתה לפופולריות, במיוחד בקרב המעמדות החברתיים העניים.

בשנת 1970 עזב בגין את ממשלת האחדות הלאומית והפך למנהיג הליכוד, ברית של כל מפלגות הימין. בשנת 1977, לאחר שמפלגת מפא"י הפסידה בבחירות, הפך בגין לראש ממשלה. בירושלים התקיימה פגישה היסטורית עם אנואר סאדאת, נשיא מצרים, שהובילה-בהשתתפות הנשיא האמריקאי, ג'ימי קרטר-לחתימת הסכמי קמפ דיוויד בספטמבר 1978 והסכם השלום בין מצרים לישראל ב -26 במרץ 1979, ולאחר מכן נסיגת הכוחות הישראלים מחצי האי סיני. מאידך גיסא, ביולי 1980 אישרה ממשלת בגין את סיפוח ירושלים המזרחית, ובדצמבר 1981, את רמת הגולן שנכבשה מהסורים.

לאחר כמה התקפי לב ומותה של אשתו אליסה, התפטר בגין מתפקידו ב -29 באוגוסט 1983 ופרש מהחיים הציבוריים. הוא חי לבד עד מותו.


לחץ על תאריך/שעה כדי לצפות בקובץ כפי שהוא נראה באותו זמן.

תאריך שעהתמונה ממוזערתממדיםמִשׁתַמֵשׁתגובה
נוֹכְחִי19:02, 20 בספטמבר 20113,000 × 2,051 (17.6 MB) בוט הארכיון הלאומי של ארה"ב (שיחה | תרומות) == <> == <

אינך יכול להחליף קובץ זה.


תוכן

נשיא ארה"ב ביל קלינטון הודיע ​​על הזמנתו לראש ממשלת ישראל אהוד ברק ויאסר ערפאת ב -5 ביולי 2000 להגיע לקמפ דיוויד, מרילנד, כדי להמשיך במשא ומתן על תהליך השלום במזרח התיכון. היה תקדים מלא תקווה בהסכמי קמפ דיוויד משנת 1978, שם הצליח הנשיא ג'ימי קרטר לסכם הסכם שלום בין מצרים, המיוצג על ידי הנשיא אנואר סאדאת, וישראל המיוצגת על ידי ראש הממשלה מנחם בגין. The Oslo Accords of 1993 between the later assassinated Israeli Prime Minister Yitzhak Rabin and Palestine Liberation Organization Chairman Yasser Arafat had provided that agreement should be reached on all outstanding issues between the Palestinians and Israeli sides – the so-called final status settlement – ​​within five years על יישום האוטונומיה הפלסטינית. עם זאת, תהליך הביניים שנערך במסגרת אוסלו לא מילא את הציפיות הישראליות או הפלסטיניות.

ב -11 ביולי התכנסה פסגת קמפ דיוויד 2000, למרות שהפלסטינים ראו את הפסגה מוקדמת. [5] הם אפילו ראו בזה מלכודת. [6] הפסגה הסתיימה ב -25 ביולי, מבלי שהושג הסכם. בסיומו, פורסמה הצהרה תלת -צדדית המגדירה את העקרונות המוסכמים להנחיית משא ומתן עתידי. [7]

המשא ומתן התבסס על גישה הכל-או-כלום, כזו ש"שום דבר לא נחשב מוסכם ומחייב עד שהסכם הכל ". ההצעות היו, ברובן, מילוליות. מכיוון שלא הושג הסכם ואין תיעוד רשמי בכתב של ההצעות, נותרה עמימות מסוימת בנוגע לפרטי עמדות הצדדים בנושאים ספציפיים. [8]

בסופו של דבר השיחות לא הצליחו להגיע להסכמה בנושאי הסטטוס הסופי:

שֶׁטַח

המשא ומתנים הפלסטינים ציינו שהם רוצים ריבונות פלסטינית מלאה על כל הגדה המערבית ורצועת עזה, למרות שהם ישקלו החלפת קרקע אחת לאחד עם ישראל. Their historic position was that Palestinians had already made a territorial compromise with Israel by accepting Israel's right to 78% of "historic Palestine", and accepting their state on the remaining 22% of such land. קונצנזוס זה הביע פייסל חוסייני כשהעיר: 'לא יכולה להיות פשרה על הפשרה'. [9] הם טענו כי החלטה 242 דורשת נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים הללו, שנתפסו במלחמת ששת הימים, במסגרת הסדר שלום סופי. בהסכמי אוסלו משנת 1993 קיבלו המשא ומתנים הפלסטינים את גבולות הקו הירוק (קווי שביתת נשק של 1949) לגדה המערבית, אך הישראלים דחו הצעה זו וחלקו על הפרשנות הפלסטינית של החלטה 242. ישראל רצתה לספח את גושי ההתיישבות הרבים בצד הפלסטיני של הקו הירוק, וחששו שחזרה מלאה לגבולות 1967 מסוכנת לביטחון ישראל. ההגדרה הפלסטינית והישראלית של הגדה המערבית שונה בכ -5% משטח היבשה מכיוון שההגדרה הישראלית אינה כוללת את מזרח ירושלים (71 ק"מ 2), המים הטריטוריאליים של ים המלח (195 ק"מ 2) והשטח המכונה "איש לא איש". קרקע (50 ק"מ 2 ליד לטרון). [8]

בהתבסס על ההגדרה הישראלית של הגדה המערבית, הציע ברק להקים מדינה פלסטינית בתחילה על 73% מהגדה המערבית (כלומר 27% פחות מגבולות הקו הירוק) ו -100% מרצועת עזה. בעוד 10–25 שנים תתרחב המדינה הפלסטינית עד 92% מהגדה המערבית (91 אחוז מהגדה המערבית ואחוז אחד מהחלפת קרקעות). [8] [10] מנקודת המבט הפלסטינית זה השתווה להצעה של מדינה פלסטינית על מקסימום של 86% מהגדה המערבית. [8]

על פי הספרייה היהודית הווירטואלית, ישראל הייתה פורשת מ -63 התנחלויות. [11] לדברי רוברט רייט, ישראל תשמור רק על ההתנחלויות עם אוכלוסיות גדולות. רייט קובע כי כל האחרים יפורקו, למעט קריית ארבע (הצמודה לעיר הקדושה חברון), שתהיה מובלעת ישראלית בתוך המדינה הפלסטינית, ותקושר לישראל בכביש עוקף. הגדה המערבית תתפצל באמצע בכביש בשליטה ישראלית מירושלים לים המלח, עם מעבר חופשי לפלסטינים, אם כי ישראל שמרה לעצמה את הזכות לסגור את הכביש למעבר במקרה חירום. בתמורה, ישראל תאפשר לפלסטינים להשתמש בכביש מהיר בנגב כדי לחבר את הגדה המערבית עם עזה. רייט קובע כי בהצעה הישראלית, הגדה המערבית ורצועת עזה יהיו מקושרות על ידי כביש גבוה ומסילת רכבת מוגבהת שעוברת בנגב, מה שיבטיח מעבר בטוח וחופשי לפלסטינים. אלה יהיו תחת ריבונות ישראל, וישראל שמרה לעצמה את הזכות לסגור אותם למעבר במקרה חירום. [12]

ישראל תשמור על 9% בגדה המערבית תמורת 1% מהקרקעות בתוך הקו הירוק. השטח שיימסר כלל שטחים סמליים ותרבותיים כמו מסגד אל-אקצא, ואילו הקרקע הישראלית שניתנה לא הייתה מוגדרת. בנוסף לוויתורים טריטוריאליים, המרחב האווירי הפלסטיני יהיה בשליטת ישראל בהצעתו של ברק. [12] [13] הפלסטינים דחו את אזור חול חלוצה (78 ק"מ 2) לצד רצועת עזה כחלק מהחלפת היבשה על סמך היותו באיכות נחותה מזה שהם יצטרכו לוותר עליהם בגדה המערבית. . [8]

עילת דחייה נוספת הייתה שההצעה הישראלית מתכננת לספח שטחים שיובילו לקנטוניזציה של הגדה המערבית לשלושה גושים, שהמשלחת הפלסטינית משווה לבנטוסטנים בדרום אפריקה, מילה טעונה שהמחלוקת הישראלית והאמריקאית עוררה מחלוקת. [14] גושי התיישבות, כבישים עוקפים ואדמות שסופחו ייצרו מחסומים בין שכם לג'נין עם רמאללה. גוש רמאללה בתורו יחולק מבית לחם וחברון. גוש נפרד וקטן יותר יכיל את יריחו. בנוסף, הגבול בין הגדה המערבית לירדן יהיה בנוסף לשליטת ישראל. הרשות הפלסטינית תקבל כיסים של מזרח ירושלים, שתוקף כולו באדמות שסופחו בגדה המערבית. [15]

מזרח ירושלים

סכסוך טריטוריאלי אכזרי במיוחד נסב על מעמדה הסופי של ירושלים. מנהיגים לא היו ערוכים לתפקיד המרכזי שנושא ירושלים בכלל וסכסוך הר הבית בפרט ימלאו במשא ומתן. [16] ברק הורה לנציגיו להתייחס למחלוקת כאל "הנושא המרכזי שיכריע את גורל המשא ומתן" ואילו ערפאת הזהיר את משלחתו "לא לזוז על דבר אחד זה: החראם (הר הבית) יקר יותר אותי מכל השאר ". [17] בפתיחת קמפ דיוויד הזהיר ברק את האמריקאים שאינו יכול לקבל לתת לפלסטינים יותר מאשר ריבונות סמלית גרידא על כל חלק ממזרח ירושלים. [13]

הפלסטינים דרשו ריבונות מלאה על ירושלים המזרחית ואתריה הקדושים, בפרט מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע, הממוקמים בהר הבית (חראם א-שריף), אתר קדוש הן באסלאם והן ביהדות , ופירוק כל השכונות הישראליות שנבנו מעל הקו הירוק. העמדה הפלסטינית, על פי מחמוד עבאס, באותה עת המשא ומתן הראשי של ערפאת, הייתה כי: "יש להחזיר את כל ירושלים המזרחית לריבונות הפלסטינית. יש להציב את הרובע היהודי והכותל המערבי תחת סמכות ישראל, לא ריבונות ישראלית. פתוח עיר ושיתוף פעולה בנושא השירותים העירוניים ". [18]

ישראל הציעה לתת לפלסטינים "משמורת", אם כי לא ריבונות, בהר הבית (חראם א-שריף), כאשר ישראל תשמור על השליטה בכותל המערבי, שריד מהחומה העתיקה שהקיפה את הר הבית, המקודש ביותר אתר ביהדות מחוץ להר הבית עצמו. משא ומתן ישראלי הציע גם לתת לפלסטינים ניהול של הרובע המוסלמי והנוצרי של העיר העתיקה, אך לא ריבונות, כשהרבעים היהודיים והארמניים יישארו בידי ישראל. [18] [19] [20] הפלסטינים יקבלו שליטה מנהלית על כל אתרי הקודש האסלאמיים והנוצרים, ויתנו להם להניף מעליהם את הדגל הפלסטיני. מעבר המקשר את צפון ירושלים לאתרים קדושים אסלאמיים ונוצרים יסופח על ידי המדינה הפלסטינית. הצוות הישראלי הציע לספח התנחלויות ישראליות בירושלים בגדה המערבית מעבר לקו הירוק, כמו מעלה אדומים, גבעת זאב וגוש עציון. ישראל הציעה לפלסטינים לאחד כמה כפרים ערבים חיצוניים וערים קטנות שסופחו לירושלים מיד לאחר 1967 (כגון אבו דיס, אל-עיזריה, ענתה, א-ראם ומזרח סוואהרה) כדי ליצור את העיר אל- קודס, שתשמש כבירת פלסטין. [20] השכונות הערביות החשובות מבחינה היסטורית כמו השייח 'ג'ראח, סילוואן ואט-טור יישארו תחת ריבונות ישראל, בעוד שלפלסטינים תהיה אוטונומיה אזרחית בלבד. הפלסטינים ינהגו באוטונומיה אזרחית ומנהלית בשכונות הערביות החיצוניות. השכונות הישראליות במזרח ירושלים יישארו בריבונות ישראלית. [8] [19] המקומות הקדושים בעיר העתיקה יהנו ממנהל דתי עצמאי. [21] In total, Israel demanded that Palestine's territory in East Jerusalem be reduced to eight sections including six small enclaves according to Palestine's delegation to the summit. [22]

הפלסטינים התנגדו לחוסר הריבונות ולזכותה של ישראל לשמור על שכונות יהודיות שבנתה מעל הקו הירוק במזרח ירושלים, שלטענת הפלסטינים חוסמות את רציפות השכונות הערביות במזרח ירושלים.

פליטים וזכות השיבה

בשל המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה נמלטו מספר ניכר של ערבים פלסטינים או גורשו מבתיהם בתוך מה שכיום הוא ישראל. פליטים אלה מנתה אז כ -711,000 עד 725,000. כיום הם וצאצאיהם מונים כארבעה מיליון, שהם כמחצית מהעם הפלסטיני. מאז אותה תקופה, הפלסטינים דרשו יישום מלא של זכות השיבה, כלומר לכל פליט תינתן האפשרות לחזור לביתו, כשהרכוש ישוחזר, ויקבל פיצוי. הישראלים טענו כי התרת זכות השיבה לישראל הראויה, ולא למדינה הפלסטינית שזה עתה נוצרה, פירושה זרם של פלסטינים שישנה מהותית את הדמוגרפיה של ישראל, ותסכן את אופייה היהודי של ישראל ואת קיומה בכללותה.

בקמפ דיוויד, הפלסטינים שמרו על דרישתם המסורתית ליישם את זכות השיבה. הם דרשו מישראל להכיר בזכותם של כל הפליטים שרצו כל כך להתיישב בישראל, אך להתייחס לדאגות הדמוגרפיות של ישראל, הבטיחו כי זכות השיבה תיושם באמצעות מנגנון שהוסכם על שני הצדדים, שינסה לתעל רוב הפליטים רחוקים מהאפשרות לחזור לישראל. [23] לדברי מזכירת המדינה האמריקאית מדלן אולברייט, חלק מהמו"מ הפלסטיני היו מוכנים לדון באופן פרטי במגבלה על מספר הפליטים שיורשו לחזור לישראל. [24] פלסטינים שבחרו לחזור לישראל היו עושים זאת בהדרגה, כאשר מדי שנה ישראל קולטת 150 אלף פליטים.

המשא ומתנים הישראלים הכחישו כי ישראל אחראית לבעיית הפליטים, וחששו שכל זכות השיבה מהווה איום על אופייה היהודי של ישראל. בהצעה הישראלית, יותר למקסימום של 100,000 פליטים לחזור לישראל על בסיס שיקולים הומניטריים או איחוד משפחות. כל שאר האנשים המסווגים כפליטים פלסטינים יתיישבו במקום מגוריהם הנוכחי, במדינה הפלסטינית או במדינות צד שלישי. ישראל תסייע במימון ההתיישבות והקליטה שלהם. תוקם קרן בינלאומית בסך 30 מיליארד דולר, שישראל תעזור לתרום לה, יחד עם מדינות אחרות, שתירשם תביעות לפיצוי רכוש שאבד על ידי פליטים פלסטינים ותשלם בגבולות משאביה. [25]

הסדרי אבטחה

המשא ומתן הישראלי הציע לאפשר לישראל להקים תחנות מכ"ם בתוך המדינה הפלסטינית, ולאפשר לה להשתמש במרחב האווירי שלה. ישראל רצתה גם את הזכות לפרוס כוחות בשטח הפלסטיני במקרה חירום, ולהציב כוח בינלאומי בבקעת הירדן. הרשויות הפלסטיניות ישמרו על השליטה במעברי הגבול תחת תצפית ישראלית זמנית. ישראל תשמור על נוכחות ביטחונית קבועה לאורך 15% מהגבול הפלסטיני-ירדני. [26] ישראל גם דרשה לפרז את המדינה הפלסטינית למעט כוחות הביטחון הצבא -צבאי שלה, שלא יכרתו בריתות ללא אישור ישראלי או תאפשר כניסת כוחות זרים ממערב לנהר הירדן, ותפרק קבוצות טרור. [27] אחת הדרישות החזקות ביותר של ישראל הייתה שערפאת יכריז על הסכסוך, ואל יעלה דרישות נוספות. ישראל רצתה גם שמשאבי המים בגדה המערבית יהיו משותפים לשני הצדדים ויישארו בניהול ישראלי.

באמצע אוקטובר קיימו קלינטון והצדדים פסגה בשארם א-שייח ', וכתוצאה מכך "תזכיר שארם" עם הבנות שמטרתן לסיים את האלימות ולחדש את שיתוף הפעולה הביטחוני. בין התאריכים 18 עד 23 בדצמבר הם ניהלו משא ומתן, ולאחר מכן הצגת קלינטון את "הפרמטרים" שלו, בניסיון אחרון להשיג שלום במזרח התיכון לפני שהקדנציה השנייה שלו הסתיימה בינואר 2001. [28] למרות שההצהרות הרשמיות ציינו כי שני הצדדים הצהירו. קיבלו את הפרמטרים של קלינטון בהסתייגות, [29] הסתייגויות אלה פירשו למעשה שהצדדים דחו את הפרמטרים בנקודות מהותיות מסוימות. ב -2 בינואר 2001 הציגו הפלסטינים את קבלתם עם כמה התנגדויות עקרוניות. ברק קיבל את הפרמטרים במכתב הסתייגויות בן 20 עמודים. [30] פסגת שארם א-שייח 'שתוכננה ל -28 בדצמבר לא התקיימה.

יוזמתו של קלינטון הובילה למשא ומתן על טאבה בינואר 2001, שם פרסמו שני הצדדים הודעה לפיה הם מעולם לא היו קרובים יותר להסכמה (אם כי נותרו נושאים כמו ירושלים, מעמדה של עזה והדרישה הפלסטינית לפיצויים לפליטים ולצאצאיהם. לא נפתרה), אך ברק, שעומד בפני בחירות, השהה מחדש את השיחות. [31] אהוד ברק היה אמור להיות מובס על ידי אריאל שרון בשנת 2001.

האשמות באחריות פלסטינית

רוב הביקורת הישראלית והאמריקאית על כישלון פסגת קמפ דיוויד בשנת 2000 הופנתה לעברפאת. [32] [33] אהוד ברק מתאר את התנהגותו של ערפאת בקמפ דיוויד כ"הופעה שנועדה לדרוש כמה שיותר ויתורים ישראליים מבלי להתכוון ברצינות להגיע להסדר שלום או לחתום על "סיום העימות. [19]

קלינטון האשימה את ערפאת לאחר כישלון השיחות ואמרה, "אני מצטער שבשנת 2000 ערפאת החמיץ את ההזדמנות להביא את האומה הזאת להתפלל ולהתפלל ליום בו יתגשמו חלומותיו של העם הפלסטיני למדינה וחיים טובים יותר. בשלום צודק ומתמשך ". כישלון ההסכמה יוחס באופן נרחב ליאסר ערפאת, כשהוא התרחק מהשולחן מבלי שהציע הצעה נגדית קונקרטית ומכיוון שערפאת עשה מעט כדי לדכא את סדרת המהומות הפלסטיניות שהחלו זמן קצר לאחר הפסגה. [33] [34] [35] ערפאת הואשם גם בכך שהפיל את שיחותיו של נביל עמר, שר לשעבר ברשות הפלסטינית. [36] ב החיים שלי, כתב קלינטון כי ערפאת החמיא פעם לקלינטון באומרו לו, "אתה איש נהדר". קלינטון השיבה: "אני לא איש גדול. אני כישלון, ועשית לי אחד". [37]

דניס רוס, שליח המזרח התיכון האמריקאי ומשא ומתן מרכזי בפסגה, סיכם את נקודות המבט שלו בספרו השלום החסר. במהלך הרצאה באוסטרליה, רוס הציע כי הסיבה לכישלון היא חוסר נכונותו של ערפאת לחתום על הסכם סופי עם ישראל שתסגור את הדלת לכל אחת מהדרישות המרביות של הפלסטינים, במיוחד זכות השיבה. Ross claimed that what Arafat really wanted was "a one-state solution. Not independent, adjacent Israeli and Palestinian states, but a single Arab state encompassing all of Historic Palestine". [38] רוס גם ציטט את הנסיך הסעודי בנדר שאמר בזמן שמתנהל משא ומתן: "אם ערפאת לא יקבל את מה שיש כעת, זו לא תהיה טרגדיה זה יהיה פשע". [39]

בספרו, תסמונת אוסלו, פרופסור לפסיכיאטריה והיסטוריון בבית הספר לרפואה של הארוורד [40] קנת לוין סיכם את כישלון פסגת קמפ דיוויד בשנת 2000 בצורה כזאת: "למרות ממדי ההצעה הישראלית ולחץ עז מצד הנשיא קלינטון, ערפאת התנתק. ככל הנראה הוא אכן לא היה מוכן. "לא משנה מה הוויתורים הישראלים, לחתום על הסכם שהכריז על עצמו סופי וסירב לכל טענה פלסטינית נוספת". [34] לוין טוען כי גם הישראלים וגם האמריקאים היו תמימים בציפייה שערפאת יסכים לוותר על הרעיון של "זכות השיבה" המילולית עבור כל הפלסטינים לישראל, לא משנה כמה פליטים ב -1948 או כמה פיצוי כספי. ישראל הציעה לאפשר.

אלן דרשוביץ, עו"ד לישראל ופרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד, אמר כי כישלון המו"מ נבע מ"סירובם של הפלסטינים וערפאת לוותר על זכות השיבה. זו הייתה הנקודה הדביקה. זה לא היה ירושלים. זה לא היה גבולות. זו הייתה זכות השיבה ". הוא טען כי הנשיא קלינטון אמר לו זאת "באופן ישיר ואישי". [41]

האשמות באחריות ישראלית ואמריקאית

בשנת 2001, רוברט מאללי, שנכח בפסגה, ציין שלושה "מיתוסים" שעלו בנוגע לכישלון המשא ומתן. אלה היו "קמפ דיוויד היה מבחן אידיאלי לכוונותיו של מר ערפאת", "הצעת ישראל ענתה לרוב השאיפות הלגיטימיות של הפלסטינים", ו"הפלסטינים לא עשו ויתור משלהם "וכתבו כי" אם שלום הוא כדי להשיג זאת, הצדדים אינם יכולים להרשות לעצמם לסבול את הקבלה ההולכת וגוברת של המיתוסים הללו כמציאות ". [42]

מהקבוצה הישראלית גוש שלום נמסר כי "ההצעה היא העמדת פנים של נדיבות לטובת התקשורת", וכללה מפות מפורטות של מה ההצעה כרוכה במיוחד. [43] [ מקור לא אמין? ] בין החששות של גוש שלום מהצעתו של ברק היו דרישתו של ברק לספח גושי התנחלויות גדולים (9% מהגדה המערבית), חוסר אמון במחויבות ו/או ביכולתה של ממשלת ישראל לפנות את אלפי המתנחלים הישראלים הבלתי גושים. ציר הזמן של 15 שנים והריבונות המוגבלת לפלסטינים בירושלים.

קלייטון סווישר כתב הפרכה לדיווחים של קלינטון ורוס על הסיבות להתמוטטות פסגת קמפ דיוויד בספרו מ -2004, האמת על קמפ דיוויד. [44] סווישר, מנהל התכניות במכון המזרח התיכון, הגיע למסקנה שהישראלים והאמריקאים אשמים לפחות כמו הפלסטינים בקריסה. MJ רוזנברג שיבח את הספר: "" האמת על קמפ דיוויד "של קלייטון סווישר, המבוסס על ראיונות עם [המשא ומתן האמריקאי] מרטין אינדיק, דניס רוס ו [אהרון] מילר עצמו מספק חשבון מקיף וחריף - הטוב ביותר שאנו צפויים ראו-על [הדיפלומטיה החד צדדית] מילר מתאר. " [45]

שלמה בן עמי, שר החוץ הישראלי דאז שהשתתף בשיחות, הצהיר כי הפלסטינים מבקשים לסגת מיידית של הישראלים מהגדה המערבית, מרצועת עזה וממזרח ירושלים, ורק לאחר מכן הרשות הפלסטינית תפרק את הארגונים הפלסטינים. . התגובה הישראלית הייתה "איננו יכולים לקבל את הדרישה לחזור לגבולות יוני 1967 כתנאי מוקדם למשא ומתן". [46] בשנת 2006 הצהיר שלמה בן עמי על הדמוקרטיה עכשיו! ש"קמפ דיוויד לא הייתה החמצת ההזדמנות של הפלסטינים, ואם הייתי פלסטיני הייתי דוחה גם את קמפ דיוויד. זה משהו שהכנסתי לספר. אבל טאבה היא הבעיה. הפרמטרים של קלינטון הם הבעיה "בהתייחסו לספרו משנת 2001 צלקות מלחמה, פצעי שלום: הטרגדיה הישראלית-ערבית. [47]

נורמן פינקלשטיין פרסם מאמר בגיליון חורף 2007 של כתב העת ללימודי פלסטין, קטע מהחיבור הארוך שלו שנקרא הכפפת הזכויות הפלסטיניות ל"צרכים "הישראליים. תקציר המאמר קובע: "בפרט, הוא בוחן את ההנחות המודיעות לדיווחו של רוס על מה שאירע במהלך המשא ומתן ומדוע, ועל העיוותים הנובעים מהנחות אלה. נשפט מנקודת המבט של זכויותיהם של הפלסטינים והישראלים בהתאמה בינלאומית. החוק, כל הוויתורים בקמפ דיוויד הגיעו מהצד הפלסטיני, אף אחד מהצד הישראלי ". [48]

פרופסור מדעי המדינה ברקלי, רון הסנר, טען כי כישלון המשתתפים במשא ומתן לכלול מנהיגים דתיים בתהליך או אפילו להתייעץ עם מומחים דתיים לפני המשא ומתן, שהוביל לקריסת המשא ומתן בנושא ירושלים. "נראה כי שני הצדדים הניחו שניתן להתעלם מהמימדים הדתיים של המחלוקת. כתוצאה מכך, אף צד לא התכונן ברצינות לאפשרות שסוגיית הר הבית תעמוד בלב המשא ומתן". [16] מדען המדינה מנחם קליין, שייעץ לממשלת ישראל במהלך המשא ומתן, אישר כי "ערוצי הגב המקצועיים לא התייחסו מספיק לירושלים כעיר דתית. היה קל יותר לנהל דיונים על שימור מבנים היסטוריים בעיר העתיקה מאשר לדון בקשר בין הקדושה הפוליטית לקדושה הדתית בלב ההיסטורי והדתי של העיר ". [49]

הציבור הפלסטיני תמך בתפקידו של ערפאת במשא ומתן. After the summit, Arafat's approval rating increased seven percentage points from 39 to 46%. [50] Overall, 68% of the Palestinian public thought Arafat's positions on a final agreement at Camp David were just right and 14% thought Arafat compromised too much while only 6% thought Arafat had not compromised enough. [50]

Barak did not fare as well in public opinion polls. Only 25% of the Israeli public thought his positions on Camp David were just right as opposed to 58% of the public that thought Barak compromised too much. [51] A majority of Israelis were opposed to Barak's position on every issue discussed at Camp David except for security. [52]

President William J. Clinton
Israeli Prime Minister Ehud Barak
Palestinian Authority Chairman Yasser Arafat


Presidents Anwar Sadat, Jimmy Carter and Prime Minister Begin at Camp David, 9 January 1978. GPO.

AUTHOR

Options

Gerald M. Steinberg, Bar Ilan University and Ziv Rubinovitz, Sonoma State University are the authors שֶׁל Menachem Begin and the Israel-Egypt Peace Process: Between Ideology and Political Realism (Indiana University Press, 2019), based on newly released Israeli documentation of the negotiations that led to the 1979 Israel-Egypt Peace Treaty. The documents, they claim, cast a new light on the actions of Israeli Prime Minister Menachem Begin, a man framed by US President Jimmy Carter as a ‘reluctant peacemaker’.

The Israeli-Egyptian peace agreement of 1979 remains a unique accomplishment, not only in the otherwise bleak landscape of the Middle East, but throughout the world. Forty years after the leaders of Israel and Egypt, with the support of the US, signed the treaty, its terms continues to serve as the basis for stability and cooperation between the two nations. Prime Minister Menachem Begin and President Anwar Sadat achieved what many thought was impossible. Building on limited disengagement agreements following the 1973 Yom Kippur war, they overcame mutual suspicions and internal opposition.

In order to learn and build on the lessons from this successful example of international conflict resolution, it is important to examine and understand the details, and to distinguish between the record, as reflected in the available documentation, and the less substantiated and second-hand accounts.

In particular, the recent release of official Israeli documents, including transcripts of meetings during the Camp David summit of September 1978, as well as official diplomatic cables, and the internal assessments made throughout the process provide important new insights. Through these documents we can gain a much sharper understanding of, and insight into, the perspectives and considerations of Begin, who, in contrast to other central actors – Americans, other Israelis, and, to a lesser extent, Egyptians – did not publish a memoir or provide extensive interviews.

On many of the key issues, the Israeli documents reinforce the existing analysis. The background of the very costly 1973 Yom Kippur war, which ended with a ‘mutually hurting stalemate,’ triggered the search for a solution which would meet the core interests of Egypt and Israel, and prevent another and probably more destructive round of warfare. The two limited disengagement agreements in 1974 and 1975 were also important confidence-building measures, and were followed by various signals from Sadat to Israeli leaders regarding additional steps.

The Israeli elections that took place in May 1977, and the political ‘earthquake’ in which the Likud took power, headed by Begin, was a major turning point. As the documents illustrate, from his first day in office, Begin gave the highest priority to the possibility of reaching a peace agreement with Egypt. He immediately familiarised himself with the issues, and understood that Sadat sought to recover the Sinai Peninsula, and Egyptian pride, both lost in the 1967 Six-Day War, but without risking another war. His decision to appoint Moshe Dayan as foreign minister, despite Dayan’s membership in opposing political parties, was also closely linked to this objective.

Indeed, Begin’s words and actions throughout the process highlight the emphasis he placed on reaching an agreement, in sharp contrast to the distorted images in some of the existing analyses, particularly from US President Jimmy Carter, that portray the Israeli prime minister as a ‘reluctant peacemaker’, a ‘right-wing ideologue’ or, after the Camp David accords, as having ‘buyers’ remorse’, as Ambassador Sam Lewis suggested. A number of these distortions are repeated by Carter’s Middle East advisor, William Quandt in his recent article in the Cairo Review of Global Affairs , (‘Reflections on Camp David at 40’, December 2018).

Similarly, the previous accounts generally ignored the complexities of Israeli politics and, like many American officials, mistakenly viewed Begin as if he held a position equivalent to the US president, rather than as the leader of a fragile coalition often under attack from his core constituents. The Israeli documentation allows for a more robust analysis, based on two-dimensional negotiation models – the external realm and the internal one. For some of Begin’s long-time supporters in Herut, his willingness to remove the settlements in the Sinai and agree to even a minimal form of autonomy in the West Bank was treasonous, and a number of ministers resigned in protest. This criticism was shared by hawkish members of the Labour opposition, increasing the political pressure on Begin, who, it should be recalled, had taken office only one year earlier. Pressures from Carter and Sadat for more concessions, particularly on the Palestinian issue, were domestically untenable.

In tracing the evolution of Begin’s efforts to reconcile the opposing pulls of ideology and political realism, his stint as a member of the National Unity Government created just prior to the June 1967 war provides important milestones. After the ceasefire, the cabinet, led by Prime Minister Levi Eshkol, endorsed the land-for-peace formula for Egypt and Syria, and Begin – based on his understanding of political realism and the Israeli national interest – joined in approving this framework. He repeated this position on numerous occasions, emphasising the importance of a full treaty, as distinct from partial agreements such as non-belligerency, which, he argued, would not bring Israel the full legitimacy that was required. In 1970, Begin resigned from the cabinet and returned to lead the opposition, citing the government’s acceptance of the Rogers Plan, which ended the War of Attrition and included UN Security Resolution 242 as the basis for further negotiations.

Seven years later, as Prime Minister, Begin embraced the opportunity to implement his policies, starting with briefings on the details of Sadat’s visit to Romania. After Begin went to Washington to meet President Carter to discuss peace options (the meeting summaries reflect major disagreements), Begin traveled to Romania, and, in parallel, sent Mossad head Yitzhak Hofi to Morocco (later, joined by Dayan) for secret meetings with one of Sadat’s closest aides, Hassan Tuhami.

In the midst of these activities, the US was working on a parallel track based on the Geneva conference concept, expanding on the stillborn framework that Henry Kissinger tried in December 1973. In many of the analyses of the peace process that were published previously, and particularly in the American versions, the catalysing impact of the push towards Geneva on Begin and Sadat is omitted. In particular, Carter’s effort to involve the Soviet Union alienated both leaders, who made common cause in going around Carter. Sadat had recently evicted the Soviet military from Egypt, and Begin’s experience as a prisoner in the Gulag left a lifelong hostility – both viewed Moscow’s potential role as entirely anathema. The two leaders were also concerned that the American effort to solve the entire Middle East conflict, which included bringing in Palestinian leader Yasser Arafat and Syrian President Hafez Assad, as outlined in a plan published by the Brookings Institution, would fail and also prevent realisation of a bilateral peace agreement.

Based on these shared interests, Sadat made a number of public statements referring to a potential visit to Israel, and Begin used back channels, including through US embassies in Tel Aviv and Cairo, to send positive replies. These events set the stage for Sadat’s dramatic Saturday night arrival in Tel Aviv in November 1977, which set the formal public process in motion. For Israelis, the appearance of the Egyptian leader sent a powerful signal of acceptance, and created the expectation that a peace agreement was possible.

After the euphoria of the initial visit, however, the negotiation of the detailed terms turned out, not surprisingly, to be slow and difficult. Two sets of issues were simultaneously on the table. First came the terms of the Egyptian-Israeli peace, such as borders, the fate of the settlements in Sinai, and security arrangements. To help resolve the complexities and provide security as well as financial guarantees, it was necessary to bring Carter and the Americans back into the negotiations, as seen at the pivotal Camp David Summit in September 1978.

The summit ended in success, with agreement on many of the core issues, but regarding the process, much of what has been written needs revising in the wake of the Israeli documents. While Carter and the Americans emphasised psychological dimensions, describing Begin as a stubborn and legalistic quibbler, and Sadat as temperamental and prone to sweeping generalities, and separated them after the third day, these were largely irrelevant. Instead, the concentrated negotiations that took place during this two-week period focused largely on interests and trade-offs. The Egyptians agreed to the Israeli demands for demilitarisation, a monitoring framework for the Sinai, and a full peace treaty, including the exchange of ambassadors, as well as transport lines, and cultural, touristic, and academic exchanges.

In return, Begin acceded to the removal of the Israeli presence – military as well as civilian – from the Sinai, becoming the first leader in the history of Israel and Zionism to take down settlements. His closest friends and allies were livid, calling him a traitor, which was very painful, and required Begin to use significant political resources in order to stem the revolt.

But as a realist, the Israeli leader recognised the core Israeli interest in a peace treaty with Egypt, and to reach this goal, he would have to pay the cost. He understood that there was no alternative – Sadat was not going to accept anything less than a full Israeli withdrawal in exchange for a full peace agreement. This was the Egyptian position from the first talks between Dayan and Tuhami in Morocco, and Begin had enough time to prepare, once Sadat accepted Begin’s core security and diplomatic requirements.

The second and more complex dimension involved the Palestinians and the future of the West Bank. During the second week of Camp David, and much of the ensuing six months until the signing of the treaty, talks focused on these issues. Sadat, and to a greater degree Carter, demanded that the Egyptian-Israel treaty be linked to an agreement on the West Bank. Carter continued to press for the ‘Palestinian homeland’ that laid at the core of the Brookings Institute plan, and sought to force Begin to expand his limited autonomy plan so that it would lead to this result.

This is where Begin’s ideological commitment was not flexible, and he repeatedly told Carter, as well as his Israeli constituents, that no foreign sovereignty in any part of Eretz Israel would be acceptable. For the sake of peace, he accepted the need for Palestinian self-rule on domestic issues, while leaving Israel responsible for security and foreign policy. During and after Camp David, Sadat acquiesced to the limits that Begin presented regarding the West Bank, but Carter maintained and even increased the pressure. The challenge for Begin was to avoid a total rift with the president of the US, despite threats to blame Israel for the failure of the peace effort. In their intense meeting on the last night of the Camp David talks, Carter insisted that Begin agree to a long freeze on settlement construction on the West Bank – a demand that the US had made repeatedly and which Begin repeatedly rejected. According to Carter, this time, Begin agreed and promised to provide a letter in the morning to verify a five-year moratorium. When Begin’s letter referred to three months (until the expected signing of the peace treaty with Egypt), Carter was livid and accused Begin of backtracking. However, the Israeli notes from this meeting (there is no American summary) as well as later a Senate testimony from Secretary of State Vance corroborate Begin’s version.

It took six months after Camp David to turn the accords into a treaty, in part due to Carter’s ongoing effort to force Begin to change his policies over the West Bank, but the terms were finally agreed and signed on 26 March 1979. This was a stellar achievement for which all three leaders deserve credit, and counter to pessimistic predictions of many Israelis, the agreement has withstood numerous crises.

Lessons to be learned

Moving forward, not only in the Middle East but also in attempting to apply the lessons to other protracted international conflict, an accurate examination of the negotiation record is essential. Success requires leaders who see peace as a national priority and are willing to take prudent risks in order to achieve this objective. Such leaders and the interests that they share cannot be produced artificially or through outside pressure, and in their absence, efforts to reach agreements have no chance. In Sadat, Begin had a partner who recognised this, and להיפך, and on this basis, they explored the possibilities for agreement.

Once these starting conditions are in place, third parties and mediators can provide vital support, but they must avoid piling on additional demands beyond what the core actors and their political support systems are able to accept. It is important to assess the domestic political constraints of each of the parties, and work within those constraints in order to facilitate an agreement. This rare instance of successful international negotiations demonstrated the importance of staying within the boundaries of political realism. Thus, while the US imagined the benefits of a comprehensive agreement involving the Palestine Liberation Organisation and the Syria regime, Begin and Sadat recognised the obstacles that that would create with respect to the bilateral process. Begin’s position on the Palestinians was anchored in immovable ideology, and not due to a ‘recalcitrant personality’ or other psychological factors.

Finally, with the addition of the perspectives provided by the Israeli documents, and, in particular, Begin’s careful management of the Israeli negotiating position, it is possible to better understand the factors that led to the successful outcome. For those who hope to follow Begin and Sadat, or for third parties that seek to bring other leaders of countries involved in violent conflicts to the negotiating table, it is necessary to examine the interests, benefits and potential risks from the perspectives of all the actors. After 40 years, the Israeli dimension of these complex events can now be analysed in detail.


Review: Lawrence Wright’s new book vividly recalls 1978 Camp David summit

There’s an air of tragedy hovering over Lawrence Wright’s excellent new book on the 1978 peace negotiations at Camp David, presided over by then-President Jimmy Carter.

During those fateful autumn days, the world watched as three world leaders — Christian, Jewish and Muslim — shook hands at the White House after reaching an agreement to end three decades of war. Every reader of Wright’s book, however, will know what’s coming in the book’s epilogue — the promise of peace in the Middle East was fleeting and ultimately proved false.

Wright is the Pulitzer Prize-winning author of many books, including a widely praised history of the Church of Scientology. “Thirteen Days in September: Carter, Begin, and Sadat at Camp David” is his exceedingly balanced, highly readable and appropriately sober look at the peace talks that unfolded at the wooded military base in Maryland.

The agreement Carter brokered between Egyptian President Anwar Sadat and Israeli Prime Minister Menachem Begin was the crowning achievement of his otherwise disappointing presidency. Sadat and Begin later were awarded the Nobel Peace Prize. But Wright’s book is no paean to the leaders.

Instead, he casts a critical and honest eye upon the three men. Much of “Thirteen Days” details the fractured personal and public histories that brought Carter, Begin and Sadat to power and eventually to Camp David. And it portrays the negotiations themselves as a tense series of meetings between powerful men who whined, pouted and screamed to get their way.

For nearly two weeks, the three leaders and their many advisers lived in the forced intimacy of the Camp David cabins. For most of the time they were there, the leaders and their entourages sat around and sulked. It didn’t take long for several delegates to ask to be freed from “this cursed prison.”

On the surface, Begin and Sadat had little in common. But earlier in their careers both had been prisoners of the British colonial authorities. Both had fought — often viciously — for the independence of their countries. Wright doesn’t spare showing us the blood they had on their hands.

As a young Egyptian nationalist during World War II, Sadat joined a “murder society” that assassinated isolated British soldiers and later targeted Egyptian leaders who collaborated with British colonial authorities.

Begin was a Zionist from a young age. In 1929, he joined a paramilitary Jewish youth group in Poland. He lost most of his family in the Holocaust. In Palestine, he became among the fiercest of the rebels fighting the British for the creation of a Jewish state. He used tactics that would later come to be branded “terrorism.”

“The transformation of terrorism as a primarily local phenomenon into a global one came about in large part because of the success of his tactics,” Wright writes of Begin. “He proved that, under the right circumstances, terror works.”

Next to Begin and Sadat, Carter’s political career was sedate and provincial. A peanut farmer and former naval officer, he rose to power as a moderate on racial issues in a Southern state emerging from the violence and confrontation of segregation. Carter was also a pious man with a lifelong fascination with the Holy Land. With the U.S. in a deep economic and cultural funk, he staked his political future on the summit.

He brought the leaders to a mountain camp first made an official presidential getaway by Franklin Roosevelt. Carter said, “I don’t believe anyone could stay in this place, close to nature, peaceful and isolated from the world, and still carry a grudge.” As Wright points out, Carter would soon come to see the “naïveté" of that statement.

Carter wanted a comprehensive peace that would resolve the fate of the stateless, occupied Palestinian Arabs. But that dream was doomed even before the summit, since the Palestinian Liberation Organization and the state of Israel refused to recognize each other’s existence.

Sadat had helped set a peace process in motion with a surprise visit to Jerusalem in 1977. By agreeing to Carter’s Camp David gambit, he hoped that Egypt might displace Israel as the Americans’ key ally in the region. Begin was convinced the talks would fail — he was the only one of the three leaders to arrive at the summit without any proposals.

Carter hoped the opposing camps would warm to each other in an informal setting complete with bicycles and jogging paths. But as Wright points out, many in the two delegations had faced off against each other in one or more of the four wars the Israelis and Arabs had fought over the previous three decades.

For the Arabs, the support of Western powers for Israel had left them convinced that “Israel had been created not as a homeland for persecuted Jews but as a base for Western imperialists to maintain their stranglehold on the Middle East.” All those wars had left Israel as the region’s most powerful country, but also one surrounded by enemies.

As a condition for recognizing Israel, Sadat demanded that Begin return the Sinai Peninsula. Begin said such a deal would mean giving away a buffer zone of deserts and mountains in exchange for a mere written promise. Given Begin’s own experiences with loss and betrayal, it was a difficult bargain to make.

“There was only one thing standing in the way, and that was Begin’s entire history,” Wright says.

Wright describes Carter’s efforts to break the deadlock, including an excursion with both sets of delegates to the battlefield at nearby Gettysburg, as a reminder of “the fateful consequences of a failure at Camp David.” Eventually, Carter made the decision to push for a limited agreement between Israel and Egypt, leaving the fate of Jerusalem and the Palestinians unsettled.

Sadat’s own foreign minister warned that such an agreement would be “ruinous” to Egypt and would “add fuel to the fire” by leaving Israel with free rein in the West Bank. Israel’s position was strengthened even more by a diplomatic misunderstanding on the final, exhausting night of the summit.

When the treaty was finally signed, Egypt had effectively severed its links to the Palestinian cause, Wright says. Without “a powerful Arab champion, Palestine became a mascot for Islamists and radical factions.”

But the final outcome was not entirely a disaster. As Wright points out, there has not been a single violation of the agreement in the 35 years since. Even as endless battles rage nearby, Egypt and Israel remain at peace with each other.

Follow me on Twitter: @tobarwriter

Thirteen Days in September
Carter, Begin, and Sadat at Camp David

Lawrence Wright
Alfred A. Knopf: 368 pp., $27.95

Get the latest news, events and more from the Los Angeles Times Book Club, and help us get L.A. reading and talking.

ייתכן שתקבל מדי פעם תוכן פרסומי מהלוס אנג'לס טיימס.

Hector Tobar worked at the Los Angeles Times for two decades: as a city reporter, national and foreign correspondent, columnist and with the books and culture department. He left in September 2014. Tobar was The Times’ bureau chief in Mexico City and Buenos Aires and was part of the reporting team that won a Pulitzer Prize for coverage of the 1992 L.A. riots. He has also worked as features editor at the LA Weekly and as editor of the bilingual San Francisco magazine El Tecolote. Tobar has an MFA in creative writing from UC Irvine and studied at UC Santa Cruz and at the Universidad Nacional Autonoma de Mexico in Mexico City. The Los Angeles-born writer is the author of five books, which have been translated into 15 languages. His novel “The Barbarian Nurseries” was named a New York Times Notable Book in 2011 and also won the California Book Award Gold Medal for Fiction his latest work is “The Last Great Road Bum.” He’s married, the father of three children and the son of Guatemalan immigrants.

עוד מהלוס אנג'לס טיימס

Jonathan Lee’s “The Great Mistake” breathes gorgeous life into Andrew Haswell Green, a possibly closeted civic leader who founded great institutions.

AMC Networks has acquired the rights to 18 of Anne Rice’s book titles to adapt into a series for AMC+ and AMC premiering in 2022.

Alexandra Huynh of Sacramento was recently chosen to be the second national youth poet laureate. The 18-year-old is dedicated to social change.

Late in his novel, “Real Life,” Brandon Taylor breached the scrim between himself and what he wanted to describe. In “Filthy Animals,” there is no scrim.


U.S.-brokered peace deals across the years

One role American presidents and their secretaries of state and envoys often have played with great success is helping bring peace to fractured parts of the world.

Three sitting presidents, five current or former secretaries of state, a former president and a former vice president are among the 21 Americans who have won Nobel Peace Prizes for their efforts.

Here is a look at celebrated deals they brokered:

Sudan’s Comprehensive Peace Agreement (2005)

Secretary of State Colin Powell (left) joins leaders of Sudan’s government and rebels in signing the 2005 accord. (© Thomas Mukoya/Reuters)

The pact between the Sudanese government and the Sudan People’s Liberation Movement ended Africa’s longest civil war and laid the groundwork for the 2011 referendum that gave South Sudan its independence. The United States played an important role in the negotiations, with Secretary of State Colin Powell among the principal signatories.

Good Friday Agreement (1998)

Former U.S. Senator George Mitchell receives a round of applause at a 1998 ceremony in Boston honoring him and Northern Ireland leaders for the Good Friday Agreement that ended three decades of sectarian strife in Ulster. (© Elise Amendola/AP Images)

Longstanding enmity between Northern Ireland’s Protestant majority and Catholic minority erupted into strife in 1968. The conflict, which lasted three decades, was regarded as one of the world’s most intractable ethnic disputes. But the Good Friday Agreement signed in 1998 brought durable peace to the divided province of Ulster. U.S. Special Envoy and former Senate Majority Leader George Mitchell crafted the ground rules in 1996 that brought the disputants to the table and shuttled between Washington and Belfast to close the deal.

The Dayton Accords (1995)

President Bill Clinton (standing, second from left) and European leaders applaud as Balkan leaders Presidents Slobodan Milosevic of Serbia, Franjo Tudjman of Croatia and Alija Izetbegovic of Bosnia and Herzegovina sign the 1995 accords that ended the Bosnian War. (© Jerome Delay/AP Images)

The Dayton Accords signed by Serbia, Croatia, and Bosnia and Herzegovina in 1995 ended the war in Bosnia that claimed over 200,000 lives. American diplomat Richard Holbrooke was the chief negotiator for the agreement hammered out at a peace conference in Dayton, Ohio, led by Secretary of State Warren Christopher and leaders of Europe and Russia.

Camp David Accords (1978)

Egyptian President Anwar Sadat, President Jimmy Carter and Israeli Prime Minister Menachem Begin meeting at Camp David, Maryland, on September 6, 1978. Sadat and Begin did not meet again during the 13-day summit Carter went back and forth between them with new positions. (White House/AP Images)

The historic peace treaty that Egyptian president Anwar Sadat and Israeli prime minister Menachem Begin signed at the White House on March 26, 1979, ended the 30-year state of war between the Middle East neighbors. The treaty brought to fruition the Camp David Accords agreed upon in September 1978. President Jimmy Carter brought Sadat and Begin to the presidential retreat in Maryland’s Catoctin Mountains and served as the go-between for the 13-day summit. Sadat and Begin were awarded the 1978 Nobel Peace Prize.

A Nobel Peace Prize for Arbitrating Conflicts (1912)

Elihu Root first served as secretary of war at the 20th century’s turn, but then won renown as secretary of state for concluding treaties and convincing other nations to arbitrate disputes. (© Buyenlarge/Getty Images)

Two years before the assassination of Archduke Franz Ferdinand in Sarajevo, Bosnia ignited World War I, former Secretary of State and Senator Elihu Root won a Nobel Peace Prize for his determined efforts to convince states to resolve disputes by arbitration instead of arms. Root negotiated arbitration treaties with 24 nations, helped France and Germany settle differences in Morocco, and resolved Alaska boundary and Atlantic fisheries disputes with Canada.

Treaty of Portsmouth (1905)

President Theodore Roosevelt (center) in a postcard celebrating the 1905 Portsmouth Peace Treaty that ended the Russo-Japanese War (© Buyenlarge/Getty Images)

President Theodore Roosevelt won a Nobel Peace Prize in 1906 for his role in bringing the Russo-Japanese war of 1904–1905 to an end. The two countries battled on land and sea over control of parts of Manchuria, Korea and Sakhalin Island. The disputants met at a naval station in Portsmouth, New Hampshire, at Roosevelt’s invitation to help bridge their differences.


What to know about presidential retreat Camp David where Trump travels Friday

— -- President Donald Trump is headed back to the rustic presidential retreat Camp David for the weekend, this time joined by his Cabinet members. They'll likely discuss preparations for Hurricane Irma and the growing threat from North Korea.

Trump’s return to Camp David marks his fourth trip to the retreat, which has been the site of many historic discussions and private meetings between presidents and foreign dignitaries.

Trump's first visit was Father’s Day weekend in June with First Lady Melania Trump, their 11-year old son Barron and the first lady’s parents. The president spent a day there on Aug. 18 with his national security team, along with Defense Secretary James Mattis and Vice President Mike Pence, hashing out the administration's South Asia, or Afghanistan, strategy. The weekend of August 26-27, Trump monitored Hurricane Harvey from Camp David as the storm hit Texas.

Camp David, located in the Catoctin Mountain Park in Frederick County, Maryland, has played a prominent role in many presidential administrations, for both diplomatic meetings and personal vacations. The retreat is also an active military installation. Camp David is only a 30-minute helicopter ride from the White House. It is inaccessible to the public.

History of the camp

The camp was originally called Hi-Catoctin by the Works Progress Administration (WPA) prior to the U.S. Navy and U.S. Marine Corps transforming it into a military installation.

WPA built the recreational area between 1936-1939 and federal employees used it for family camps. President Franklin Roosevelt first visited the camp in April 1942, after which it was chosen as the country location for presidential retreats. He renamed it “Shangri-la,” based on the fictional Himalayan paradise in James Milton’s 1933 novel “Lost Horizon.”

President Dwight Eisenhower renamed the site Camp David during his first visit in honor of his grandson, David.

Eisenhower also named the main president’s lounge “Aspen” in honor of the first lady, Mamie Eisenhower, who grew up in Colorado. The retreat boasts bedrooms, a small office, fireplaces, an outdoor flagstone patio, a heated swimming pool and a single golf hole with multiple tees.

How former presidents used the camp

רוזוולט started the tradition of hosting foreign leaders at the camp by inviting Sir Winston Churchill in 1943 at the height of World War II to review plans for the Allied invasion of Normandy. Roosevelt was photographed fishing with Churchill at a creek near the camp, and Churchill remarked that “no fish were caught” but Roosevelt “seemed to enjoy it very much, and was in great spirits”, according to Churchill’s “War Memoirs.”

אייזנהאואר visited the retreat frequently and added a bomb shelter, the golf course and several golf tees, as the Eisenhower archives note. Eisenhower was the first president to travel to Camp David from Washington, D.C., by helicopter, which greatly reduced the commute. He held meetings with his Cabinet and National Security Council at the retreat while recovering from a heart attack in 1955.

In 1959, in the midst of the Cold War, Eisenhower hosted the Soviet leader Nikita Khrushchev. Khrushchev was suspicious of the site, calling it initially where “stray dogs went to die.” They had two days of meetings about the Cold War, after which the two leaders released a joint statement agreeing to reopen talks. However, shortly after the Soviets shot down an American spy plane, Eisenhower’s Soviet Union trip was scrapped.

Foreign affairs brought Eisenhower back to Camp David again in 1961 when he met then-President John F. Kennedy to review the failed Bay of Pigs military invasion of Cuba.

In 1978, then-president ג'ימי קרטר hosted Egyptian President Anwar Sadat and Israeli Prime Minister Menachem Begin at Camp David. Their 13 days of meetings led to a peace agreement known as the Camp David Accords, a major step in curbing years of conflict between Egypt and Israel, according to the State Department’s Office of the Historian. Sadat and Begin were both awarded the Nobel Peace Prize as a result of the agreement.

In the midst of the energy crisis in 1979, Carter traveled to Camp David for a series of secret meetings over the course of ten days, according to the Carter Center. After leaving the camp, Carter delivered his famed “malaise speech” in which he discussed problems facing the country, including a “crisis of confidence.”

“I invited to Camp David people from almost every segment of our society -- business and labor, teachers and preachers, Governors, mayors, and private citizens,” Carter said in the address.

Former president רונלד רייגן hosted prominent foreign leaders including Mexican President Jose Lopez Portillo, British Prime Minister Margaret Thatcher and Japanese Prime Minister Yasuhiro Nakasone at Camp David, according to Reagan’s presidential library archives. Reagan reportedly loved the camp, and particularly enjoyed riding horses with his family at the retreat.

In her memoir, "My Turn," former first lady Nancy Reagan described how Camp David “gave her a tremendous feeling of release” and helped her and the president “get their thoughts in order.”


צפו בסרטון: ערוץ הכנסת - 35 שנה להסכמי קמפ דיוויד