הדת הסינית: הרצאה

>

לפיכך וידאו הוא הרצאה קצרה על הדתות של סין העתיקה.

הדת המסורתית הסינית

הדת הסינית אינה מערכת מאורגנת ומאוחדת של אמונות ופרקטיקות. אין לה מנהיגות, מטה, מייסד או עדות. במקום זאת, "הדת הסינית" היא מונח המתאר את האינטראקציה המורכבת של מסורות דתיות ופילוסופיות שונות שהשפיעו בסין.

הדת הסינית מורכבת מארבע מסורות עיקריות: דת עממית סינית, קונפוציאניזם, טאואיזם ובודהיזם. השקפתם הדתית של רוב הסינים מורכבת משילוב כלשהו של אמונות ופרקטיקות מארבע מסורות אלה. נדיר שרק אחד מתרגל למעט ההרחקה של האחרים. חלק זה מתמקד בדת העממית הסינית או בדת הילידים, אך יש להתייחס גם למסורות האחרות.

תוכן

שושלת האן (206 לפנה"ס – 220 לספירה) עריכה

אגדות שונות מספרות על הימצאות הבודהיזם באדמה הסינית בימי קדם מאוד. אף שההסכמה המדעית היא שהבודהיזם הגיע לראשונה לסין במאה הראשונה לספירה במהלך שושלת האן, באמצעות מיסיונרים מהודו, [2] לא ידוע במדויק מתי נכנס הבודהיזם לסין.

דורות חוקרים התלבטו אם המיסיונרים הבודהיסטים הגיעו לראשונה לחאן סין דרך הנתיבים הימיים או היבשתיים של דרך המשי. השערת הנתיב הימי, בהעדפת ליאנג צ'יצ'או ופול פליוט, הציעה כי הבודהיזם נהוג במקור בדרום סין, נהר היאנגצה ואזור נהר הואאי. מצד שני, היא כנראה נכנסה מצפון -מערב דרך מסדרון גאנסו לאגן הנהר הצהוב ולמישור צפון סין במהלך המאה הראשונה לספירה. הסצינה מתבהרת מאמצע המאה השנייה ואילך, כאשר המיסיונרים הראשונים הידועים החלו בפעילות התרגום שלהם בבירה לואיאנג. ה ספר ההאן המאוחר מתעד שבשנת 65 לספירה, הנסיך ליו יינג מצ'ו (ג'יאנגסו של היום) "התענג על מנהגי הוואנג-לאו דאואיזם", ובחצרו היו שני נזירים בודהיסטים והדיוטים שניהלו טקסים בודהיסטים. [3] השערת נתיב היבשה, המועדפת על ידי טאנג יונגטונג, הציעה שהבודהיזם יופץ דרך מרכז אסיה - בפרט, אימפרית קושאן, שהיתה ידועה במקורות סיניים עתיקים כ דא יואזשי ("יואזשי הגדול"), לאחר השבט המייסד. על פי השערה זו, הבודהיזם נהוג לראשונה בסין באזורים המערביים ובבירת האן לואיאנג (כיום חנן), שם הקימה קיסר מינג מהאן את מקדש הסוס הלבן בשנת 68 לספירה.

בשנת 2004, רונג שינג'יאנג, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פקין, בחן מחדש את ההשערות היבשתיות והימיות באמצעות סקירה רב תחומית של התגליות והמחקרים האחרונים, כולל הטקסטים הבודהיסטים של גנדהאן, והסיק:

ההשקפה שהבודהיזם הועבר לסין בנתיב הים יחסית חסרה חומרים משכנעים ותומכים, וחלק מהטיעונים אינם מספיק קפדניים. בהתבסס על הטקסטים ההיסטוריים הקיימים והחומרים האיקונוגרפיים הארכאולוגיים שהתגלו מאז שנות השמונים, במיוחד כתבי היד הבודהיסטים מהמאה הראשונה שנמצאו לאחרונה באפגניסטן, הפרשן סבור שהתיאוריה הסבירה ביותר היא שהבודהיזם הגיע לסין מהיוז'י הגדול של צפון הודו ולקח את הדרך היבשתית להגיע להאן סין. לאחר כניסתו לסין, הבודהיזם התערבב עם הדאואיזם המוקדם והאמנות האזוטרית המסורתית הסינית והאיקונוגרפיה שלו זכתה לפולחן עיוור. [4]

הסינולוג הצרפתי אנרי מספרו אומר שזו "עובדה מוזרה מאוד" שבמשך כל שושלת האן הדאואיזם והבודהיזם היו "מבולבלים כל הזמן והופיעו כדת יחידה". [5] מאה שנה לאחר שבית המשפט של הנסיך ליו יינג תמך הן בדאואיסטים והן בודהיסטים, בשנת 166 הקיסר הואן מהאן מנפק לבודהה וקורבנות לאלים הואנג-לאו הקיסר הצהוב ולאוזי. [6] המתנצל הסיני הראשון לבודהיזם, הדיוט בסוף המאה השנייה בשם מוזי, אמר שבאמצעות הדאואיזם הוא הובל לבודהיזם-שהוא מכנה אותו dàdào (大道, "הדאו הגדול").

גם אני, כשעוד לא הבנתי את הדרך הגדולה (בודהיזם), למדתי שיטות טאואיסטיות. מאות ואלפי מתכונים קיימים לאריכות ימים באמצעות הימנעות מדגנים. תרגלתי אותם, אך ללא הצלחה ראיתי אותם בשימוש, אך ללא תוצאה. זו הסיבה שנטשתי אותם. [6]

הבודהיזם הסיני הקדום היה מעורבב ומעורבב עם הדאואיזם, וזה היה בתוך המעגלים הדאואיסטים שהוא מצא את מיומניו הראשונים. עקבות ניכרים בתרגום הסיני לתקופות בודהיסטיות בתקופת האן, שכמעט ולא הבדילו בין נירוונה בודהיסטית לנצחיות הדאואיסטית. וווויי, הרעיון הדאואיסטי של אי הפרעה, היה המונח הרגיל לתרגום סנסקריט נירוונה, המתועתק כ nièpán (涅槃) בשימוש סיני מודרני. [7]

עריכת חשבונות מסורתיים

מספר דיווחים פופולריים בספרות הסינית ההיסטורית הביאו לפופולריות של אגדות מסוימות בנוגע להכנסת הבודהיזם לסין. על פי האחד הפופולרי ביותר, הקיסר מינג מהאן (28-75 לספירה) הניע את הכנסת תורות בודהיסטיות לסין. (תחילת המאה ה -3 עד תחילת המאה ה -5) מוזי ליהולון רושם לראשונה את האגדה הזו:

בימים ההם הקיסר מינג ראה בחלום אל שבגופו היה זוהר השמש ועף לפני ארמונו והוא שמח מאוד מכך. למחרת שאל את פקידיו: "איזה אלוהים זה?" אמר החוקר פו יי: "הנבדק שלך שמע את זה אמר שבהודו יש מישהו שהשיג את הדאו ושקוראים לו בודהה הוא עף באוויר, לגוף שלו זוהרת השמש זה חייב להיות האל הזה". [8]

לאחר מכן שלח הקיסר שליח לטיאנזו (דרום הודו) כדי לברר על תורתו של הבודהה. [9] נאמר כי כתבי בודהיזם הוחזרו לסין על גבם של סוסים לבנים, שעל שמו נקרא מקדש הסוס הלבן. שני נזירים הודים חזרו איתם גם הם בשם Dharmaratna ו- Kaśyapa Mātaṅga.

פרסקו סיני מהמאה ה -8 במערות מוגאו ליד דונהואנג בגאנסו מציג את הקיסר וו מהאן (141–87 לפנה"ס) הסוגד לפסלים של איש זהב "אנשי זהב שהובאו בשנת 121 לפנה"ס על ידי גנרל האן הגדול במערכותיו נגד הנוודים. ". עם זאת, גם לא שיג'י ולא ספר האן ההיסטוריה של הקיסר וו מזכירה פסל בודהיסטי מוזהב (השווה את הקיסר מינג).

התרגומים הראשונים עריכה

התרגום הראשון המתועד של כתבי בודהיזם משפות הודיות שונות לסינית מתרחש בשנת 148 לספירה עם הגעתו של הנזיר הנסיך הפרטי An Shigao (Ch. 安世高). הוא פעל להקמת מקדשים בודהיסטים בלואיאנג וארגן את תרגום כתבי הקודש הבודהיסטיים לסינית, והעיד על תחילתו של גל של פרוסליזם בודהיסטי במרכז אסיה שאמור להימשך כמה מאות שנים. שיגאו תרגם טקסטים בודהיסטים על דוקטרינות בסיסיות, מדיטציה ואבהידהרמה. צ'ואן (צ'. 安 玄), הדיוט פרטי שעבד לצד אנ שיגאו, תרגם גם טקסט בודהיסטי מוקדם מהאיאנה על דרך הבודהיסטווה.

בודהיזם מהאיאנה הופץ לראשונה בסין על ידי נזיר קושאן לוקאקמה (צ'. 支 婁 迦 讖, פעיל בסביבות 164–186 לספירה), שהגיע מהממלכה הבודהיסטית העתיקה של גנדהארה. לוקאקמה תרגם סוטרות מהאיאנה חשובות כגון Aṣṭasāhasrikā Prajñāpāramitā Sūtra, כמו גם נדירות, מוקדמות מוקדמות של Mahāyāna בנושאים כגון samādhi ומדיטציה על בודהה Akṣobhya. תרגומים אלה מ- Lokakṣema ממשיכים לתת תובנה לתקופה המוקדמת של הבודהיזם מהאיאנה. מכלול טקסטים זה כולל לעתים קרובות דגש על שיטות סגפניות ושיכון יער, וקליטה במצבים של ריכוז מדיטטיבי: [10]

פול האריסון עבד על כמה מהטקסטים שהם ללא ספק הגרסאות המוקדמות ביותר שיש לנו לסוטרות מהאיאנה, אלה שתורגמו לסינית במחצית האחרונה של המאה השנייה לספירה על ידי המתרגם ההודי-סקתי לוקאקמה. האריסון מצביע על ההתלהבות שבקורפוס Lokakṣema sūtra מהשיטות הסגפניות הנוספות, מהשיכון ביער, ומעל הכל למצבי קליטה מדיטטיבית (samādhi). נראה כי מדיטציה ומדינות מדיטטיביות תפסו מקום מרכזי במאהאיינה המוקדמת, בוודאי בגלל יעילותן הרוחנית אך גם משום שייתכן שהעניקו גישה לגילויים והשראה טריים.

עריכת בתי ספר בודהיסטיים מוקדמים

בתקופה המוקדמת של הבודהיזם הסיני, בתי הספר הבודהיסטים הראשונים של הודו הכירו כחשובים, והטקסטים שלהם נחקרו היו הדהרמגופטאקים, המהיאסאקים, הקאסיאפיאס, הסרווסטינים והמהאסאגים. [12]

הדהרמגופטקים עשו מאמצים רבים יותר מכל כת אחרת להפיץ את הבודהיזם מחוץ להודו, לאזורים כמו אפגניסטן, מרכז אסיה וסין, והם זכו להצלחה רבה בכך. [13] לכן, רוב המדינות שאימצו את הבודהיזם מסין, אימצו גם את שושלת דהארמגופטקה ויניאה וההסמכה לבהיקים ולבהיקים. לדברי א.ק. וורדר, במובנים מסוימים באותן מדינות מזרח אסיה, ניתן לראות את כת דהארמגופטקה ששרדה עד היום. [14] וורדר כותב עוד כי ניתן לזקוף לדהארמגופטאקים את היכולת לבסס ביעילות את הבודהיזם הסיני בתקופה המוקדמת: [15]

הדהרמגופטאקים היו אלה הבודהיסטים הראשונים שהתבססו במרכז אסיה. נראה כי הם ביצעו תנועה עצומה המסתובבת לאורך נתיבי הסחר מאפראנטה מצפון מערב לאיראן ובמקביל לאוייאנה (עמק סובסטו, מצפון לגנדהארה, שהפך לאחד המרכזים העיקריים שלהם). לאחר שהתבססו עד למערב עד פרת'ה הם הלכו על "מסלול המשי", ציר מזרח-מערב של אסיה, מזרחה ברחבי מרכז אסיה ועד לסין, שם הם הקימו למעשה את הבודהיזם במאות השנייה והשלישית לספירה. עקב אחריהם ברחבי אסיה לסין. [. ] לתקופה המוקדמת של הבודהיזם הסיני היו Dharmaguptakas שהיוו את בית הספר המרכזי והמשפיע ביותר, ואף מאוחר יותר את Vinaya נשאר בסיס המשמעת שם.

שש שושלות (220–589) עריכה

עריכת שיטות תרגום מוקדם

בתחילה, הבודהיזם בסין התמודד עם מספר קשיים בהתבססות. נראה כי מושג הנזירות והסלידה מעניינים חברתיים סותרים את הנורמות והתקנים הוותיקים שנקבעו בחברה הסינית. חלקם אף הצהירו כי הבודהיזם מזיק לסמכות המדינה, שמנזרים בודהיסטים לא תרמו דבר לשגשוגה הכלכלי של סין, שהבודהיזם הוא ברברי ולא ראוי למסורות התרבות הסיניות. [16] עם זאת, בודהיזם נקשר לעתים קרובות לטאואיזם במסורת המדיטטיבית הסגפנית שלו, ומסיבה זו שימשה מערכת התאמת מושגים על ידי כמה מתרגמים הודים מוקדמים, להתאמת רעיונות בודהיסטים ילידים לרעיונות וטאמינולוגיה דאואיסטית. [17] [18]

הבודהיזם פנה לאינטלקטואלים ולאליטות הסיניות ופיתוחו של הבודהיזם הג'נטרי חיפש חלופה לקונפוציאניזם ולדאואיזם, שכן הדגש של הבודהיזם על מוסר וטקס פנה לקונפוציאניסטים והרצון לטפח חכמה פנימית פנה לדאואיסטים. הבודהיזם הג'נטרי היה אמצעי מבוא לתחילת הבודהיזם בסין, הוא זכה לתמיכה אימפריאלית ובית משפט. בתחילת המאה החמישית הוקם הבודהיזם בדרום סין. [19] בתקופה זו המשיכו הנזירים ההודים לנסוע לאורך דרך המשי כדי ללמד בודהיזם, ועבודת תרגום נעשתה בעיקר על ידי נזירים זרים ולא סינים.

הגעתו של קומראג'יווה (334–413 לספירה) עריכה

כאשר הנזיר המפורסם קומאראג'יבה נלכד במהלך הכיבוש הסיני של ממלכת בוצ'ה הבודהיסטית, הוא נכלא שנים רבות. כאשר שוחרר בשנת 401 לספירה, הוא תפס מיד מקום גבוה בבודהיזם הסיני והוערך כאדון גדול מהמערב. הוא הוערך במיוחד על ידי הקיסר יאו שינג ממדינת צ'ין המאוחרת יותר, שהעניק לו תואר מכובד והתייחס אליו כאל. קומראג'יבה חולל מהפכה בבודהיזם הסיני עם התרגומים האיכותיים שלו (מ 402–413 לספירה), שעדיין זוכים לשבחים על חלקותם הזורמת, בהירות המשמעות, העדינות והמיומנות הספרותית. בשל מאמציו של קומאראג'יבה הפך הבודהיזם בסין לא רק מוכר בשיטות התרגול שלו, אלא גם כפילוסופיה ודת גבוהות. הגעתו של קומראג'יווה גם קבעה סטנדרט לתרגומים סיניים של טקסטים בודהיסטיים, ובכך למעשה מבטלים מערכות קודמות להתאמת רעיונות.

התרגומים של Kumārajīva נותרו לעתים קרובות יותר פופולריים מאלה של מתרגמים אחרים. בין הידועים ביותר הם תרגומיו של סוטרה יהלום, ה אמיטאבהה סוטרה, ה לוטוס סוטרה, ה Vimalakīrti Nirdeśa Sūtra, ה Mūlamadhyamakakārikā, וה Aṣṭasāhasrikā Prajñāpāramitā Sūtra.

עריכת Sūtra Piṭaka שהושלמה

בערך בתקופת קומאראג'יבה תורגמו גם ארבעת האגמות הסנסקריטיות הגדולות לסינית. כל אחת מהאגמות תורגמה באופן עצמאי על ידי נזיר הודי אחר. האגמות הללו מהוות את Sūtra Piṭaka היחידה השלמה היחידה שנותרה בחיים, שהיא בדרך כלל דומה לפאלי סוטה פיטאקה של הבודהיזם התרוואדי. תורתו של הסוטרה פיאקא נחשבת בדרך כלל לאחת התורות המוקדמות ביותר על בודהיזם וטקסט ליבה של בתי הספר הבודהיסטים הקדומים בסין. ראוי לציין שלפני התקופה המודרנית, האגמה הזו לא הייתה בשימוש לעתים רחוקות על ידי קהילות בודהיסטיות, בשל ייחוסן של ההיניאנה, שכן הבודהיזם הסיני כבר היה בכוונה מהאיאנה בשכנוע.

מסורות בודהיסטיות סיניות מוקדמות ערוך

בשל ריבוי הטקסטים הבודהיסטים הזמינים בסינית והמספר הרב של נזירים זרים שבאו ללמד בודהיזם בסין, בדומה לענפים חדשים שצמחו מגזע עץ ראשי, צצו מסורות התמקדות ספציפיות שונות. בין המשפיעים שבהם היה הנוהג בודהיזם של ארץ טהורה שהקים הוי יואן, שהתמקד באמיטהא בודהה ובארצו הטהורה המערבית סוכאווטי. מסורות מוקדמות אחרות היו Tiantai, Huayan ובית הספר Vinaya. [20] בתי ספר כאלה התבססו על עדיפותו של לוטוס סוטרה, ה Avataṃsaka Sūtra, וה Dharmaguptaka Vinaya, בהתאמה, יחד עם סוטרות ופרשנויות משלימות. מייסד טיאנטאי ז'יאיי כתב מספר יצירות שהפכו למדריכי מדיטציה חשובים ונקראים בסין כמו "הסמאטה-ויפסיאנה התמציתית" ו"הסמטה-ויפסיאנה הגדולה ".

חיי היומיום של הנזירות עריכה

היבט חשוב של נזירה היה תרגול של צמחוני שכן הדגש רב היה בדת הבודהיסטית שלא לפגוע באף יצור חי לצורך צריכתם. היו גם כמה נזירות שלא אכלו באופן קבוע, כניסיון לצום. מנהג תזונתי נוסף של נזירות היה תרגול צריכת שמן ריחני או קטורת כ"הכנה לחריפה עצמית באש ". [21]

כמה פעילויות יומיות של נזירות כוללות קריאה, שינון וקריאה של כתבי קודש בודהיסטים וטקסט דתי. אחר היה מדיטציה מכיוון שהיא נתפסת כ"לב החיים של הנזירים הבודהיסטים ". ישנם ביוגרפים המסבירים כאשר נזירות מדיטציה הם נכנסים למצב בו גופם הופך להיות קשה, נוקשה ודמוי אבן שבו הם טועים לעתים קרובות כחסרי חיים. [22]

שושלות דרום וצפון (420–589) ושושלת סוי (589–618 לספירה) עריכה

צ'אן: מצביע ישירות אל המוח ערוך

במאה ה -5 החלה תורת צ'אן (זן) בסין, המיוחסת באופן מסורתי לנזיר הבודהיסטי בודהידהארמה, דמות אגדית. [הערה 1] בית הספר ניצל במידה רבה את העקרונות המצויים ב Laṅkāvatāra Sūtra, סוטרה המנצלת את תורתו של יוגאקרה ואת אלה של טאתאגטארגבהא, ואשר מלמדת את הרכב האחד (סקט. אקאיאנה) לבחירה. בשנים הראשונות, תורת צ'אן נקראה אפוא "בית הספר לרכב אחד". [34] המאסטרים המוקדמים ביותר של בית הספר צ'אן נקראו "מאסטרים Laṅkāvatāra", בשל שליטתם בפועל על פי עקרונות Laṅkāvatāra Sūtra.

תורתו העיקרית של צ'אן הייתה ידועה מאוחר יותר לעתים קרובות בשימוש במה שנקרא להיתקל בסיפורים וקואנים, ושיטות הלימוד הנהוגות בהם. נאן חואי-צ'ין מזהה את Laṅkāvatāra Sūtra וה סוטרה יהלום (Vajracchedikā Prajñāpāramitā Sūtra) כטקסטים העיקריים של בית הספר צ'אן, ומסכם את העקרונות בתמציתיות:

הוראת הזן הייתה העברה נפרדת מחוץ לתורות הכתובות שלא הציבו טקסטים כתובים כקדושים. זן הצביע ישירות על המוח האנושי כדי לאפשר לאנשים לראות את טבעם האמיתי ולהיות בודהות. [35]

שושלת טאנג (618–907 לספירה) עריכה

מסעו של שואנזאנג מערבה ערוך

במהלך שושלת טאנג המוקדמת, בין השנים 629 - 645, נסע שואנזאנג נסע להודו וביקר ביותר ממאה ממלכות, וכתב דיווחים נרחבים ומפורטים על ממצאיו, שהפכו לאחר מכן לחקר הודו בתקופה זו. במהלך מסעותיו הוא ביקר באתרים קדושים, למד את אמונתו ולמד עם הרבה מאסטרים בודהיסטים מפורסמים, במיוחד במרכז הלמידה הבודהיסטי המפורסם באוניברסיטת נלנדה. כשחזר, הביא עמו כ -657 טקסטים מסנסקריט. צ'ואנזאנג חזר גם עם שרידים, פסלים ואביזרים בודהיסטיים שהועלו על עשרים ושניים סוסים. [36] בתמיכת הקיסר הקים לשכת תרגום גדולה בצ'אנגאן (שיאן של ימינו), שציירה סטודנטים ומשתפי פעולה מכל רחבי מזרח אסיה. הוא זוכה בתרגום של כ -1,330 כתבי כתבים לסינית. העניין האישי החזק ביותר שלו בבודהיזם היה בתחום יוגאקארה, או "תודעה בלבד".

כוח המחקר, התרגום והפרשנות שלו לטקסטים של מסורות אלה יזם את פיתוח בית הספר פקסיאנג במזרח אסיה. למרות שבית הספר עצמו לא שגשג במשך זמן רב, התיאוריות שלו בנוגע לתפיסה, תודעה, קארמה, לידה מחדש וכו 'מצאו את דרכן לתורות בתי ספר מצליחים אחרים. תלמידו הקרוב והבולט ביותר ב- Xuanzang היה קויג'י שזכה להכרה כפטריארך הראשון של בית הספר פקסיאנג. ההיגיון של שואנזאנג, כפי שתואר על ידי קויג'י, לא הובן לעתים קרובות על ידי חוקרי הבודהיזם הסיני מכיוון שהם חסרים את הרקע הדרוש בהגיון ההודי. [37] תלמיד חשוב נוסף היה הנזיר הקוריאני וונצ'וק.

התרגומים של שואנזאנג היו חשובים במיוחד להעברת טקסטים הודים הקשורים לבית הספר יוגאקרה. הוא תרגם טקסטים מרכזיים של יוגאקרה כגון Saṃdhinirmocana Sūtra וה יוגאקראבהומי סשטרה, כמו גם טקסטים חשובים כגון Mahāprajñāpāramitā Sūtra וה Bhaiṣajyaguruvaidūryaprabharāja Sūtra (רפואה בודהה סוטרה). הוא נזקף לזכותו בכתיבה או בחיבור צ'נג ווישי לון (Vijñaptimātratāsiddhi Śāstra) כפי שהורכב ממספר פירושים על ואסובנדהו Triṃśikā-vijñaptimātratā. התרגום שלו ל לב סוטרה הפך ונשאר הסטנדרט בכל הכתות הבודהיסטיות במזרח אסיה. ריבוי הטקסטים הללו הרחיב את הקנון הבודהיסטי הסיני באופן משמעותי עם תרגומים באיכות גבוהה של כמה מהטקסטים הבודהיסטים ההודים החשובים ביותר.

מערות, אמנות וטכנולוגיה עריכה

הפופולריות של הבודהיזם בתקופה זו ניכרת במערות ובמבנים המלאים בכתבי הקודש ששרדו מתקופה זו. מערות מוגאו ליד דונהואנג שבמחוז גאנסו, מערות לונגמן ליד לואיאנג בהנאן ומערות יונגאנג ליד דאטונג בשאנקסי הן הדוגמאות הנודעות ביותר משושלות ווי הצפון, סוי וטאנג. בודהה הענק לשאן, שנחצב מתוך צלע הר במאה השמינית במהלך שושלת טאנג ומשקיף על מפגש של שלושה נהרות, הוא עדיין פסל הבודהה האבן הגדול ביותר בעולם.

במתחם מערת לונגמן, וו זטיאן (מס '690-705) –– חסיד בולט של הבודהיזם בתקופת שושלת טאנג (שלט בשם ג'ואו)-כיוון פסלי אבן ממותה של בודהה וירקוקנה עם בודהיסטוואס. [38] [39] כקיסרת האישה הראשונה שישבה בעצמה, פסלים אלה שימשו מספר מטרות, כולל השלכה של רעיונות בודהיסטים שיאמתו את מנדט כוחה. [38]

נזירים והדיוטות אדוקים הפיצו מושגים בודהיסטים באמצעות סיפורים והטפות מתוך טקסטים סוטרה. מצגות בעל פה אלה נכתבו כ- bianwen (סיפורי טרנספורמציה) שהשפיעו על כתיבת בדיה בדרכיהם החדשות לספר סיפורים בשילוב פרוזה ושירה. אגדות פופולריות בסגנון זה כללו את מוליאן מציל את אמו, בהן נזיר יורד לגיהנום בהפגנת אדיקות חביבה.

הכפלת טקסטים בודהיסטיים נחשבה כמביאה קארמה ראויה. הדפסה מגושי עץ מגולפים בנפרד ומחימר או מתכת ניידת הוכיחה את עצמה הרבה יותר יעילה מאשר העתקת יד ובסופו של דבר הפילה אותה. ה סוטרה יהלום (Vajracchedikā Prajñāpāramitā Sūtra) משנת 868 לספירה, כתוב בודהיסטי שהתגלה בשנת 1907 בתוך מערות מוגאו, הוא הדוגמה המתוארכת הראשונה להדפסת בלוקים. [40]

הגעת הבודהיזם האזוטרי עריכה

שלושת המאסטרים הנאורים הגדולים של הקאיואואן, Śubhakarasiṃha, Vajrabodhi ו- Amoghavajra, הקימו בודהיזם אזוטרי בסין משנת 716 עד 720 לספירה בתקופת שלטונו של הקיסר שואנזונג. הם הגיעו ל- Daxing Shansi (大興 善 寺, מקדש טוב טוב רבייה), שהיה קודמו של מקדש הנאור הגדול Mahavairocana. Daxing Shansi הוקם בבירה העתיקה צ'אנגאן, שיאן של ימינו, והפך לאחד מארבעת המרכזים הגדולים של תרגום כתבי הקודש הנתמכים על ידי בית המשפט הקיסרי. הם תרגמו כתבי בודהיזם רבים, סוטרה וטנטרה, מסנסקריט לסינית. הם גם הטמיעו את תורת סין הרווחת: דאואיזם וקונפוציאניזם, עם בודהיזם, ופיתחו עוד יותר את הנוהג של המסורת הבודהיסטית האזוטרית הסינית.

הם הביאו לסינים הוראה מסתורית, דינאמית וקסומה, שכללה נוסחת מנטרה וטקסים מפורטים להגנה על אדם או אימפריה, להשפיע על גורלו של אדם לאחר מותו, ובעיקר פופולרי, להביא גשם בעת בצורת. אין זה מפתיע אם כן שכל שלושת המאסטרים התקבלו היטב על ידי הקיסר טאנג שואנזונג, ותורתם נלקחה במהירות בחצר טאנג ובקרב האליטה. מזבחי מנטרייאנה הותקנו במקדשים בבירה, ובזמן הקיסר טאנג דאיזונג (מס '762–779) השפעתו בקרב המעמדות הגבוהים עלתה על זו של הדאואיזם. עם זאת, היחסים בין Amoghavajra ו Daizong היו טובים במיוחד. בחיים הקיסר העדיף את אמוהג'אג'רה בתארים ובמתנות, וכאשר מת האדון בשנת 774, הוא כיבד את זכרו בסטופה או באנדרטת הלוויה. מאסטר הויגואו, תלמידו של Amoghavajra, העביר כמה תורות בודהיסטי אזוטריות לקוקאי, אחד הנזירים היפנים הרבים שהגיעו לטאנג סין כדי ללמוד בודהיזם, כולל מנדלה של שני הממלכות, ממלכת הרחם וממלכת היהלומים. מאסטר קוקאי חזר ליפן כדי להקים את בית הספר האזוטרי לבודהיזם היפני, שלימים נודע בשם בודהיזם שינגון. השושלות הבודהיסטיות האזוטריות שהועברו ליפן בחסות הנזירים קוקאי וסאיצ'ו, ניסחו מאוחר יותר את התורות שהועברו אליהן ליצירת כת שינגון וכת כת טנדאי.

שלא כמו ביפן, הבודהיזם האזוטרי בסין לא נתפס כ"אסכולה "נפרדת ומובחנת של הבודהיזם אלא הובן כמכלול של שיטות ותורות קשורות שניתן לשלב יחד עם המסורות הבודהיסטיות הסיניות האחרות כגון צ'אן. [41]

דיכוי מצב טאנג של 845 עריכה

ההתנגדות לבודהיזם הצטברה לאורך זמן במהלך שושלת טאנג, והצטברה ברדיפה האנטי-בודהיסטית הגדולה תחת הקיסר טאנג ווזונג.

היו כמה מרכיבים שהובילו להתנגדות הבודהיזם. גורם אחד הוא מוצאו הזר של הבודהיזם, בניגוד לטאואיזם וקונפוציאניזם. האן יו כתב, "בודהה היה איש של הברברים שלא דיבר את שפת סין ולבש בגדים בצורה אחרת. אמירותיו לא נגעו לדרכי מלכינו הקדמונים, אופן לבושו לא תאם את חוקיהם. הוא לא הבין אף אחד החובות המחייבות ריבון וסובייקט, ולא את חיבת האב והבן ".

מרכיבים אחרים כללו את פרישתם של הבודהיסטים מהחברה, שכן הסינים האמינו כי על הסינים להיות מעורבים בחיי המשפחה. עושר, מעמד פטור ממס וכוחם של המקדשים והמנזרים הבודהיסטים הרגיזו גם מבקרים רבים. [45]

כפי שצוין קודם לכן, הרדיפה הגיעה בתקופת שלטונו של הקיסר ווזונג בשושלת טאנג. על ווזונג נאמר כי הוא שונא את מראה הנזירים הבודהיסטים, שלדעתו היו מעלימי מס. בשנת 845 הורה להשמיד 4,600 מנזרים בודהיסטים ו -40,000 מקדשים. יותר מ -400,000 נזירים ונזירות בודהיסטים הפכו אז לאיכרים החייבים בשני המסים (תבואה ובד). [46] ווזונג ציין שהבודהיזם הוא דת חייזרית, וזו הסיבה שהוא גם רדף את הנוצרים בסין. דיוויד גרייבר טוען כי מוסדות בודהיסטים צברו כל כך הרבה מתכות יקרות שהממשלה הייתה צריכה להבטיח את אספקת הכסף. [47]

תקופת חמש שושלות ועשר ממלכות (907–960/979) עריכה

תקופת חמש השושלות ועשר הממלכות (五代 十 国 五代 十 國 Wǔdài Shíguó ) היה עידן של תהפוכות פוליטיות בסין, בין נפילת שושלת טאנג לבין ייסודה של שושלת סונג. במהלך תקופה זו, חמש שושלות הצליחו במהירות זו את זו בצפון, והוקמו יותר מ -12 מדינות עצמאיות, בעיקר בדרום. עם זאת, רק עשרה רשומים באופן מסורתי, ומכאן שמו של התקופה, "עשר ממלכות". כמה היסטוריונים, כמו בו יאנג, סופרים אחת עשרה, כולל יאן וצ'י, אבל לא האן הצפוני, ורואים בו פשוט המשך של האן המאוחר יותר. עידן זה הוביל גם להקמת שושלת ליאו.

לאחר נפילת שושלת טאנג, סין הייתה ללא שליטה מרכזית אפקטיבית בתקופת חמש השושלות ועשר הממלכות. סין חולקה למספר אזורים אוטונומיים. התמיכה בבודהיזם הייתה מוגבלת לכמה תחומים. בתי הספר הואה-יין וטאיאן-טאי סבלו מהנסיבות המשתנות, מכיוון שהיו תלויים בתמיכה אימפריאלית. קריסתה של חברת טאנג גם קיפחה את מעמדות האצולה עושר והשפעה, מה שאומר חסרון נוסף לבודהיזם. בית הספר הצפוני של שאנקיו בצ'אן ובית הספר צ'אן הדרומי של הנשוי לא שרדו את הנסיבות המשתנות. אף על פי כן, צ'אן התגלה כזרם הדומיננטי בתוך הבודהיזם הסיני, אך כאשר בתי ספר שונים פיתחו דגשים שונים בתורתם, בשל האוריינטציה האזורית של התקופה. בית הספר Fayan, שנקרא על שם פא-ין ון-i (885–958) הפך לבית הספר הדומיננטי בממלכות הדרומיות Nan-T'ang (Jiangxi, Chiang-hsi) ו- Wuyue (Che-chiang). [48]

שושלת השירים (960–1279) עריכה

שושלת סונג מחולקת לשתי תקופות נפרדות: השיר הצפוני והשיר הדרומי. במהלך השיר הצפוני (北宋, 960–1127), בירת סונג הייתה בעיר הביאנג'ינג הצפונית (כיום קייפנג) והשושלת שלטה ברוב סין הפנימית. השיר הדרומי (南宋, 1127–1279) מתייחס לתקופה לאחר שהשיר איבד את השליטה על צפון סין לשושלת ג'ין. במהלך תקופה זו נסוג בית המשפט סונג מדרום לנהר היאנגצה והקים את בירתם בלינאן (כיום האנגג'ואו). למרות ששושלת סונג איבדה את השליטה על מקום הולדתה המסורתי של הציוויליזציה הסינית לאורך הנהר הצהוב, כלכלת סונג לא הייתה חורבת, שכן אימפריית סונג הדרומית הכילה 60 אחוזים מאוכלוסיית סין ורוב האדמות החקלאיות היצרניות ביותר. [49]

במהלך שושלת סונג, צ'אן (禪) שימש את הממשלה כדי לחזק את שליטתה במדינה, וצ'אן הפך להיות הכת הגדולה ביותר בבודהיזם הסיני. נוצרה תמונה אידיאלית של תקופת צ'אן מתקופת הטאנג, ששימשה את מורשת המעמד החדש שנרכש. [50]

בשושלת סונג המוקדמת "הסינקרטיות של צ'אן-ארץ טהורה הפכה לתנועה דומיננטית". [51] האידיאולוגיה הבודהיסטית החלה להתמזג עם הקונפוציאניזם והדאואיזם, בין היתר בשל השימוש במונחים פילוסופיים סיניים קיימים בתרגום כתבי הקודש הבודהיסטיים. חוקרים קונפוציאנים שונים משושלת סונג, כולל ג'ו שי (wg: צ'ו הסי), ביקשו להגדיר מחדש את הקונפוציאניזם כניאו-קונפוציאניזם.

במהלך שושלת סונג, בשנת 1021 לספירה, נרשם כי חיו במנזרים 458,855 נזירים ונזירות בודהיסטים. [46] המספר הכולל של הנזירים היה 397,615, בעוד שמספר הנזירות הכולל נרשם כ -61,240. [46]

שלטון יואן מונגולי (1279–1368) עריכה

במהלך שלטון יואן המונגולי, הקיסרים המונגולים הפכו את הבודהיזם האזוטרי לדת רשמית של האימפריה שלהם שסין הייתה חלק ממנה, וללאמות הטיבטיות ניתנה חסות בבית המשפט. [52] תפיסה נפוצה הייתה כי חסות זו של לאמות גרמה לנפוצות של טנטרה מושחתת. [52] כאשר שושלת יואן המונגולית הופלה ושושלת מינג הוקמה, לאמות הטיבטות גורשו מבית המשפט, וצורה זו של בודהיזם הוקראה כאין נתיב אורתודוקסי. [52]

שושלת מינג (1368–1644) עריכה

במהלך שושלת מינג התמזגו המסורות הבודהיסטיות הסיניות השונות, כגון צ'אן, טיאנטאי, ארץ טהורה ובודהיזם אזוטרי סיני, ביחד במידה רבה יותר מבעבר. לדברי ויינשטיין, על ידי שושלת מינג, בית הספר צ'אן הוקם כה חזק עד שכל הנזירים היו קשורים לבית הספר לינג'י או לבית הספר קודונג. [53]

עריכת נזירים בולטים

במהלך שושלת מינג, הנשאן דקינג היה אחד הרפורמים הגדולים של הבודהיזם הסיני. [54] כמו רבים מבני דורו, הוא דגל בפועל הכפול של שיטות צ'אן וארץ טהורה, ודגל בשימוש ב- nianfo ("תשומת לב הבודהה") טכניקת טיהור המוח להשגת מימוש עצמי. [54] הוא גם כיוון את המתרגלים בשימוש במנטרות ובקריאת כתבי הקודש. הוא היה ידוע גם כמרצה ופרשן והתפעל בזכות הקפדה על ההנחיות. [54]

לדברי ג'יאנג וו, עבור אדוני צ'אן בתקופה זו, כגון הנשאן דקינג, עודדו אימונים באמצעות טיפוח עצמי, והוראות קלישאתיות או נוסחתיות זלזלו. [55] נזירים בולטים שעסקו במדיטציה וסקפטיות ללא העברת דהרמה מתאימה זכו לשבחים על כך שרכשו "חוכמה ללא מורה". [55]

נזירות בולטות עריכה

במהלך שושלת מינג, נשים בגילאים שונים הצליחו להיכנס לחיי הנזירים מגיל חמש או שש עד גיל שבעים. [56] היו סיבות שונות מדוע אישה מינג נכנסה לחיים הדתיים של להיות נזירה. חלק מהנשים חלו והאמינו שכניסתן לחיים הדתיים הצליחו להקל על סבלן. [57] היו נשים אחרות, שהתאלמנה בגלל מות בעלה או התארסה ולכן בחרו בחירה להצטרף למנזר. [58] נשים רבות שנותרו אלמנות הושפעו כלכלית מאחר שהן נאלצו לעתים קרובות לפרנס את חמותן, ועל כן הורים להצטרף למנזר לא הייתה אופציה רעה. By devoting themselves to religion, they received less social criticism from society because during the Ming time women were expected to remain faithful to their husband. An example of this is Xia Shuji. Xia's husband Hou Xun, (1591-1645), had led a resistance in Jiading which arrested the Qing troops who later on beheaded him. [59] Xia Shuji who secluded herself from the outside life to devote herself to religion and took on the religious name of Shengyin. [60]

During the time of late Ming, a period of social upheaval, the monastery or convent provided shelter for these women who no longer had protection from a male in their family: husband, son or father due to death, financial constraint and other situations. [56] However, in most circumstances, a woman who wanted to join a nunnery was because they wanted to escape a marriage or they felt isolated as her husband has died- she also had to overcome many difficulties that arose socially from this decision. For most of these women, a convent was seen as a haven to escape their family or an unwanted marriage. Such difficulties were due to the social expectation of the women as it was considered unfilial to leave their duty as a wife, daughter, mother or daughter in law. [61] There were also some cases where some individuals were sold by their family to earn money in a convent by reciting sutras, and performing Buddhist services because they weren't able to financially support them. [62] Jixing entered into a religious life as a young girl due to the fact that her family had no money to raise her. [63]

Lastly, there were some who became part of the Buddhist convent because of a spiritual calling where they found comfort to the religious life, an example would be Zhang Ruyu. [64] Zhang took the religious name, Miaohui, and just before she entered the religious life she wrote the poem below:

Through her poetry, Miaohui (Zhang Ruyu) she conveys the emotions of fully understanding and concluding the difference in the life outside without devotion to religion and the life in a monastery, known as the Buddhist terms between “form and emptiness.” [66] Women like Miaohui, Zhang, had found happiness and fulfillment in the convent that they could not seek in the outside world. Despite the many reasons for entering the religious life, most women had to obtain permission from a male in their life (father, husband, or son). [67] Most of the nuns who have entered the religious life seclude themselves from the outside life away from their family and relatives.

Worshipped Edit

Most nuns participated in religious practices with devotions to many different bodhisattva and Buddha. Some examples of bodhisattvas are Guan Yin, Amitabha Buddha, Maitreya, and Pindola.

One of the most prominent bodhisattvas in Chinese Buddhism is Guanyin, known as Goddess of Compassion, Mercy and Love is also a protector and savior for those who worship and needs Guanyin's aid. [68]

Qing dynasty (1644–1911) Edit

The Qing court endorsed the Gelukpa School of Tibetan Buddhism. [69] Early in the Taiping rebellion, the Taiping rebels targeted Buddhism. In the Battle of Nanjing (1853), the Taiping army butchered thousands of monks in Nanjing [ דרוש ציטוט ]. But from the middle of the Taiping rebellion, Taiping leaders took a more moderate approach, demanding that monks should have licences. [ דרוש ציטוט ]

Around 1900, Buddhists from other Asian countries showed a growing interest in Chinese Buddhism. Anagarika Dharmapala visited Shanghai in 1893, [70] intending "to make a tour of China, to arouse the Chinese Buddhists to send missionaries to India to restore Buddhism there, and then to start a propaganda throughout the whole world", but eventually limiting his stay to Shanghai. [70] Japanese Buddhist missionaries were active in China in the beginning of the 20th century. [70]

Republic of China (established 1912) Edit

The modernisation of China led to the end of the Chinese Empire, and the installation of the Republic of China, which lasted on the mainland until the Communist Revolution and the installation of the People's Republic of China in 1949 which also led to the ROC government's exodus to Taiwan.

Under influence of the western culture, attempts were being made to revitalize Chinese Buddhism. [71] Most notable were the Humanistic Buddhism of Taixu, and the revival of Chinese Chán by Hsu Yun. [71] Hsu Yun is generally regarded as one of the most influential Buddhist teachers of the 19th and 20th centuries. Other influential teachers in the early 20th century included Pure land Buddhist Yin Guang ( 印光 ) [72] and artist Hong Yi. Layman Zhao Puchu worked much on the revival.

Until 1949, monasteries were built in the Southeast Asian countries, for example by monks of Guanghua Monastery, to spread Chinese Buddhism. Presently, Guanghua Monastery has seven branches in the Malay Peninsula and Indonesia. [73] Several Chinese Buddhist teachers left mainland China during the Communist Revolution, and settled in Hong Kong and Taiwan.

Master Hsing Yun (1927–present) is the founder of Fo Guang Shan monastery and lay organization the Buddha's Light International Association. Born in Jiangsu Province in mainland China, he entered the Sangha at the age of 12, and came to Taiwan in 1949. He founded Fo Guang Shan monastery in 1967, and the Buddha's Light International Association in 1992. These are among the largest monastic and lay Buddhist organizations in Taiwan from the late 20th to early 21st centuries. He advocates Humanistic Buddhism, which the broad modern Chinese Buddhist progressive attitude towards the religion.

Master Sheng Yen (1930–2009) was the founder of the Dharma Drum Mountain, a Buddhist organization based in Taiwan. During his time in Taiwan, Sheng Yen was well known as one of the progressive Buddhist teachers who sought to teach Buddhism in a modern and Western-influenced world.

Master Wei Chueh was born in 1928 in Sichuan, mainland China, and ordained in Taiwan. In 1982, he founded Lin Quan Temple in Taipei County and became known for his teaching on Ch'an practices by offering many lectures and seven-day Ch'an retreats.

People's Republic of China (established 1949) Edit

Chinese Buddhist Association Edit

Unlike Catholicism and other branches of Christianity, there was no organization in China that embraced all monastics in China, nor even all monastics within the same sect. Traditionally each monastery was autonomous, with authority resting on each respective abbot. In 1953, the Chinese Buddhist Association was established at a meeting with 121 delegates in Beijing. The meeting also elected a chairman, 4 honorary chairmen, 7 vice-chairmen, a secretary general, 3 deputy secretaries-general, 18 members of a standing committee, and 93 directors. The 4 elected honorary chairmen were the Dalai Lama, the Panchen Lama, the Grand Lama of Inner Mongolia, and Venerable Master Hsu Yun. [74]

Reform and opening up – Second Buddhist Revival Edit

Since the reform and opening up period in the 1970s, a new revival of Chinese Buddhism has been taking place. [75] [76] [77] [78] Ancient Buddhist temples are being restored and new Buddhist temples are being built.

Chinese Buddhist temples, administrated by local governments, have become increasingly commercialized by sales of tickets, incense, or other religious items soliciting donations and even the listing of temples on the stock market and local governments obtain large incomes. In October 2012, the State Administration for Religious Affairs announced a crackdown on religious profiteering. [79] Many sites have done enough repairs and have already cancelled ticket fares and are receiving voluntary donation instead. [80] [81]

The 108-metre-high Guan Yin of the South Sea of Sanya statue was enshrined on April 24, 2005 with the participation of 108 eminent monks from various Buddhist groups from Mainland China, Hong Kong, Macao and Taiwan, and tens of thousands of pilgrims. The delegation also included monks from the Theravada and Tibetan Buddhist traditions. [82] [83] China is one of the countries with the most of the world's highest statues, many of which are Buddhist statues.

In April 2006 China organized the World Buddhist Forum, an event now held every two years, and in March 2007 the government banned mining on Buddhist sacred mountains. [84] In May of the same year, in Changzhou, the world's tallest pagoda was built and opened. [85] [86] [87] In March 2008 the Taiwan-based organizations Tzu Chi Foundation and Fo Guang Shan were approved to open a branch in mainland China. [88] [89]

Currently, there are about 1.3 billion Chinese living in the People's Republic. Surveys have found that around 18.2% to 20% of this population adheres to Buddhism. [90] Furthermore, PEW found that another 21% of the Chinese population followed Chinese folk religions that incorporated elements of Buddhism. [91]

Chinese Buddhism in Southeast Asia Edit

Chinese Buddhism is mainly practiced by ethnic Han-Chinese in Southeast Asia.

Chinese Buddhism in the West Edit

The first Chinese master to teach Westerners in North America was Hsuan Hua, who taught Chán and other traditions of Chinese Buddhism in San Francisco during the early 1960s. He went on to found the City Of Ten Thousand Buddhas, a monastery and retreat center located on a 237-acre (959,000 m 2 ) property near Ukiah, California. Chuang Yen Monastery and Hsi Lai Temple are also large centers.

Sheng Yen also founded dharma centers in the USA.

With the rapid increase of immigrants from mainland China to Western countries in the 1980s, the landscape of the Chinese Buddhism in local societies has also changed over time. Based on fieldwork research conducted in France, some scholars categorize three patterns in the collective Buddhism practice among Chinese Buddhists in France: An ethnolinguistic immigrant group, a transnational organizational system, and information technology. These distinctions are made according to the linkages of globalization.

In the first pattern, religious globalization is a product of immigrants’ transplantation of local cultural traditions. For example, people of similar immigration experiences establish a Buddha hall (佛堂) within the framework of their associations for collective religious activities.

The second pattern features the transnational expansion of a large institutionalized organization centered on a charismatic leader, such as Fo Guang Shan (佛光山), Tzu Chi (慈濟) and Amitabha Buddhist Society (淨宗學會).

In the third pattern, religious globalization features the use of information technology such as websites, blogs, Emails and social media to ensure direct interaction between members in different places and between members and their leader. The Buddhist organization led by Jun Hong Lu is a typical example of this kind of group. [92]

Esoteric Buddhism Edit

In China and countries with large Chinese populations such as Taiwan, Malaysia, and Singapore, Esoteric Buddhism is most commonly referred to as the Chinese term Mìzōng ( 密宗 ), or "Esoteric School." Traditions of Chinese Esoteric Buddhism are most commonly referred to as Tángmì ( 唐密 ), "Tang Dynasty Esoterica," or Hànchuán Mìzōng ( 漢傳密宗 ), "Han Transmission Esoteric School" (Hànmì 漢密 for short), or Dōngmì ( 東密 ), "Eastern Esoterica," separating itself from Tibetan and Newar traditions. These schools more or less share the same doctrines as Shingon, and in some cases, Chinese monks have traveled to Japan to train and to be given esoteric transmission at Mount Kōya and Mount Hiei.

Unrecognised sects Edit

There are many sects and organisations proclaiming a Buddhist identity and pursuit (fo אוֹ פו: "awakening", "enlightenment") that are not recognised as legitimate Buddhism by the Chinese Buddhist Association and the government of the People's Republic of China. This group includes:

Buddhism [Awakening Teaching] ( 观音佛教 Guānyīn Fójiào) or Guanyin Church ( 观音会 Guānyīn Huì) [93] ( 真佛宗 Zhēnfó Zōng)
• Buddhism [Awakening Teaching] of the Lord of Heaven of Infinite Thriving of the Mountain of Longevity ( 寿山万隆天主佛教 Shòushān Wànlóng Tiānzhǔ Fójiào)
• Wulian Jingang Dadao ("Great Way of the Innumerable Attendants of Awakening")

Basic concepts Edit

Chinese Buddhism incorporates elements of Buddhism, Confucianism and Taoism.

• paying homage to Triple Gems
• veneration of Buddhas and Bodhisattvas
• through offerings of incense, flowers, food, etc.
• offerings to Devas who reside in the heavenly realm
• paying respect to one's own ancestors during Qingming and Zhong Yuan Festival
• conducting or participate religious services to pray for one's own ancestors and the souls of deceased to attain peace and liberation ( 超渡 )
• creating positive affinities with other people, through gifts of Dharma books and acts of charity or social service ( 結緣 ) : monastics are required to be vegetarian, devout laity are also often vegetarian on certain sacred days or festivals.
• compassion towards all living beings through activities such as "life release"

• existence of gods, ghosts and hell realm
• reincarnation ( 超生 ), or more technically, rebirth, according to one's karma
• karmic retribution ( 報應 ), ethically cause and effect

Incense burning Edit

Burning incense, translated to “shaoxiang” in Chinese, is a traditional and ubiquitous religious practice for almost all prayers, and other forms of worship. During the Zhou dynasty, Chinese believed that smoke resulting from burning of sandalwood would act as a bridge between the human world and the spirits. [94]

The philosophy behind incense burning is to sacrifice oneself for the benefit of others, the true spirit of Buddhism. The specific knowledge of incense as a healing tool was assimilated into the religious practices of the time from Traditional Chinese Medicine.

It can be seen that incense burning as it is known today is a merger between Chinese folk religious, Taoist, Confucian, ancestral worship and Chinese Buddhist practice and traditions.

Laypeople in Chinese Buddhism Edit

In Chinese Buddhism, lay practitioners have traditionally played an important role, and lay practice of Buddhism has had similar tendencies to those of monastic Buddhism in China. [95] Many historical biographies of lay Buddhists are available, which give a clear picture of their practices and role in Chinese Buddhism. In addition to these numerous biographies, there are accounts from Jesuit missionaries such as Matteo Ricci which provide extensive and revealing accounts to the degree Buddhism penetrated elite and popular culture in China. [95]

Traditional practices such as meditation, mantra recitation, mindfulness of Amitābha Buddha, asceticism, and vegetarianism were all integrated into the belief systems of ordinary people. [95] It is known from accounts in the Ming Dynasty that lay practitioners often engaged in practices from both the Pure Land and Chán traditions, as well as the study of the Buddhist sūtras. ה לב סוטרה וה סוטרה יהלום were the most popular, followed by the Lotus Sūtra וה Avataṃsaka Sūtra. [95]

Laypeople are also commonly devoted to the practice of mantras, and mantras such as the Mahā Karuṇā Dhāraṇī and the Cundī Dhāraṇī are very popular. [95] Robert Gimello has also observed that in Chinese Buddhist communities, the esoteric practices of Cundī enjoyed popularity among both the populace and the elite. [96]

Mahāyāna figures such as Avalokiteśvara Bodhisattva, Kṣitigarbha Bodhisattva, Amitābha Buddha, and the Medicine Buddha, are all widely known and revered. Beliefs in karma and rebirth are held at all levels of Chinese society, and pilgrimages to well-known monasteries and the four holy mountains of China are undertaken by monastics and lay practitioners alike. [95]

עריכת פסטיבלים

These are the holy days that Chinese Buddhists celebrate by visiting temples to make offerings of prayers, incense, fruits, flowers and donations. On such days they observe the moral precepts very strictly as well as a full day's vegetarian diet, a practice originally from China.

The dates given are based on the Chinese calendar system so that 8.4 means the Eighth day of the fourth month in Chinese calendar וכן הלאה. [97]

Welcome

James Miller is the inaugural Professor of Humanities, Co-Director of the Humanities Research Center, and Associate Dean for Interdisciplinary Strategy at Duke Kunshan University. He is also Editor-in-chief of Worldviews: Global Religions, Cultures, and Ecology.

Duke Kunshan University is a new joint venture university created by Duke University (USA) and Wuhan University (China) with an innovative, interdisciplinary liberal arts and science curriculum. Its first undergraduates will graduate in 2022.

Professor Miller’s academic career began with the study of Chinese language and culture at Durham University in the UK. He has become a leading interpreter of Daoist religion, through his study of the medieval Chinese religious movement known as The Way of Highest Clarity. Over the past eighteen years, he has published six books on Chinese religions, including most recently China’s Green Religion (May 2017). Professor Miller’s has given lectures around the world in English, Chinese and Spanish, and his work has been translated into Italian, Chinese and Farsi.

Professor Miller is widely known as a key scholar of religion and ecology in China. China is now the world’s largest emitter of greenhouse gases and will eclipse the US as the world’s leading economy within a decade. China is experiencing massive economic change and unprecedent environmental devastation. Professor Miller’s research illuminates how China’s religious and cultural traditions, especially Daoism, continue to influence Chinese social imagination about nature and environment and can help develop a Chinese ethic of ecological sustainability.

In addition to scholarly publishing, Professor Miller regularly speaks at academic conferences, and gives public lectures and media interviews on a wide variety of topics related to religion and culture in China. Media outlets have included the Washington Post, CTV Newsworld, CTV Canada AM, and the Christian Science Monitor. He has given guest lectures all over the world, in multiple languages, from China’s Fudan University, to the Australian National University and even the United States Naval War College. He has also consulted on legal matters related to Chinese religions in North American society, including preparing expert witness testimony for civil court proceedings.

As well as conducting research and teaching, Professor Miller is respected as a senior academic administrator with professional competencies related to curriculum design, program development, recruitment, and vision for higher education. He has consulted for senior administration in issues related to international education and imagining new strategies for higher education.

Prior to joining Duke Kunshan University he served as director of Queen’s interdisciplinary graduate program in Cultural Studies, co-chair of the Religion and Ecology group at the American Academy of Religion, and director of Queen’s School of Religion.

האומנויות

Chinese art is greatly influenced by the country's rich spiritual and mystical history. Many sculptures and paintings depict spiritual figures of Buddhism, according to the Metropolitan Museum of Art.

Many musical instruments are integral to Chinese culture, including the flute-like xun and the guqin, which is in the zither family.

Eastern-style martial arts were also developed in China, and it is the birthplace of kung fu. This fighting technique is based on animal movements and was created in the mid-1600s, according to Black Belt Magazine.

Ancient Chinese were avid writers and philosophers — especially during the Ming and Qing dynasties — and that is reflected in the country's rich liturgical history.

Recently, archaeologists discovered detailed paintings in a 1,400-year-old tomb in China. "The murals of this tomb had diversified motifs and rich connotations, many of which cannot be found in other tombs of the same period," a team of archaeologists wrote in an article recently published in a 2017 issue of the journal Chinese Archaeology. [Ancient Tomb with 'Blue Monster' Mural Discovered in China]

Aspect 5: Goal — Harmony or Truth

סִינִית have a strong system of respect. Much of this comes from the Confucian system of hierarchy. Harmony is considered more important than pointing out faults, so, when a fault must be mentioned, great care is taken to avoid giving offense.

Westerners have a strong sense of what is right and wrong, and want to know what the "truth" of a situation is. While in the East respect is taken for granted, in the West respect is earned, and criticism is typically direct and unveiled.

I n China, b e more generous with respect and tactful with criticism.

5. Impact of the School of Names

One stark difference between the two main texts of Daoism is the relation to the School of Names. ה לאוזי, though clearly having a theory of the pragmatics of naming, betrays neither exposure to the doctrines nor the analytical terminology developed by the dialectical Mohists for dealing with theory of language. ה ג'ואנגזי clearly does reveal that exposure. To understand this phase in the development of Daoism, we note briefly what the outstanding linguistic issues were and how they were formulated, then we will look at the implications of Daoist responses&mdashparticularly those found in the Zhuangzi.

The focus on מינג _words:names grows from recognizing the interpretive problem concerning acting on some guide. The disputes about דאו are intimately tied to issues about words&mdashin particular, what is to count as a correct use and what action or objects count as following the guidance.

The early Mohists advocated using a utilitarian standard to determine both the correct application of words to actions and the choice of word order in social guiding discourse. &ldquoWhich דאו should we follow&rdquo became &ldquowhich words shall we use to socialize people and how should we interpret the words of social guiding discourse in guiding our behavior?&rdquo In effect, the early Mohist answer to both questions is settled by making allegedly &ldquonatural&rdquo distinctions between benefit and harm. Thus language content and conventions of interpretation should be governed by the utility principle.

Later Mohists formulated a more &ldquorealistic&rdquo theory of what counts as the normatively correct way to use names. We should mark the distinctions that underlie names in ways that trace patterns of objective similarity and difference in things. This realism governs the correct ways both to use terms and to interpret them. We rely on utility to determine how we structure terms into strings in guidance&mdashin discourse דאו . So, for example, a thief is a man&mdashis governed by the rules of similarity. Still, we allow guidance that includes both the guiding strings &ldquodon&rsquot kill men&rdquo and &ldquoyou may kill thieves.&rdquo

This realism led the later Mohists to linguistic conclusions that challenged any anti-language attitude&mdashincluding those expressed by early Daoists. First, the later Mohists argued that in any disagreement about how to distinguish realities with names, there was a right answer. It may, however, be hard to know or prove. So, for example, if we are disputing about whether to use &ldquoox&rdquo or &ldquonon-ox&rdquo of some obscure object, one of the answers will be correct. This undermines both the nihilistic and the anti-language options to understanding Laozi. Second, Mohists argued that any attempt to formulate the anti-language position was self condemning. &ldquoAll language is bad&rdquo must be a &ldquobad&rdquo thing to say.

Other figures classified in the School of Names responded to the Mohist realists. Gongsun Long (mentioned sporadically in the ג'ואנגזי) took himself to be defending Confucian accounts of rectifying names and Hui Shi constructs what looks like a relativist challenge to Later Mohist accounts. We will look only at Hui Shi&rsquos account here because he plays such a significant role in the text of the ג'ואנגזי .

Hui Shi implicitly addressed the claim that the correct use of words depends on objective patterns of similarity and difference. What we know of his writings (which the ג'ואנגזי history suggests were prodigious) is mainly a sequence of theses cited at the end of the ג'ואנגזי הִיסטוֹרִיָה. These focused on propositions about comparative &ldquonames&rdquo&mdashe.g., large and small. Clearly some things properly termed &lsquolarge&rsquo are objectively smaller than other things properly called &lsquosmall&rsquo. A small elephant is considerably larger than a huge ant! So correct naming must not be based on objective distinctions in the world, but on our projections from a point of view or purpose in using them. Similarly, &lsquotall&rsquo, &lsquoshort&rsquo, and time words (e.g., &lsquobefore&rsquo and &lsquoafter&rsquo, &lsquotoday&rsquo and &lsquotomorrow&rsquo) are implausibly attributed to objective distinctions

From this, according to the list of propositions in the ג'ואנגזי history, Hui Shi apparently concluded that we can cluster things in arbitrary ways. This insight is not taken to be about sets and members, but about divisions into parts and wholes. So we can speak of a great &ldquoone&rdquo that is a kind of everything concept&mdashnothing lies outside it and of a small &ldquoone&rdquo which cannot be further distinguished or divided. Objectively there are no distinctions&mdashthe cosmos is one, and we should direct the same guiding attitudes toward the whole&mdash&ldquolove all things equally.&rdquo

China's Grand Strategy in the Western Hemisphere

The importance of Latin America and the Caribbean to China is multifold, but two issues predominate: Taiwan and access to raw materials, especially energy.

Taiwan

The PRC will not feel its rise to power is complete without returning Taiwan to the Mainland's political control. Taiwan and China have been separated since the 1949 civil war, and it is Beijing's view that Taiwan is a "renegade province" that must be "reunified" with the PRC.

To the tremendous frustration of the PRC, the Chinese view of Taiwan's sovereignty is increasingly in the minority of public opinion on Taiwan. As a result, China is employing every instrument of its national power to effect unification with Taiwan, including an unwillingness to renounce the use of force to resolve Taiwan's future.

One of China's tactics is an effort to politically isolate Taiwan internationally by enticing countries that currently diplomatically recognize Taiwan to shift allegiances to the PRC. The majority of the countries that recognize Taiwan are in Latin America, Africa, and the Pacific Islands.

At present, six nations in Central America--Panama, Costa Rica, Nicaragua, El Salvador, Honduras and Guatemala--retain full diplomatic relations with Taiwan. Beginning with Chile in 1970, all but one South American state--Paraguay--have moved to recognize Beijing. In the Caribbean, the Dominican Republic, Haiti, St. Kitts and Nevis, and St. Vincent and the Grenadines have relations with Taiwan. Dominica switched allegiances to the PRC last year.

For Taiwan, the states of Central America and the Caribbean, and Paraguay, represent a relatively solid regional commitment to its status as a state separate from China. These states represent nearly half of Taiwan's diplomatic recognition around the world, now totaling 25 nations.

Taiwan pays dearly to retain this diplomatic recognition, and if these states were to switch recognition from Taipei to Beijing, the damage to Taiwan's political confidence and its claims of legitimacy as a state would be seriously undermined in Taipei's estimation.

אֶמְצָעִי

China's other interest, not surprisingly, is access to natural resources, especially energy. China is scouring the planet for resources to feed its economy's insatiable appetite for raw materials. Since China's government is not popularly elected, its claim to legitimacy has been its ability to improve the standard of living of the 1.3 billion Chinese people.

Stoking the economic furnaces also allows China to continue its unprecedented military buildup, supported primarily by Russian arms sales, and to provide overseas aid--often without conditions--to countries of interest in an effort to spread its influence.

China is broadly diversifying its energy sources. It is trying to reduce its reliance on coal, which has made China the world's second largest polluter. In its effort to ensure consistent energy supplies, China is expected to divert its overseas investments outside the Middle East to Russia Southeast Asia (e.g., Indonesia, Burma) Central Asia (e.g., Kazakhstan, Uzbekistan) Africa (e.g., Angola, Sudan) and Latin America (e.g., Colombia, Venezuela).

Petroleum leads the list of resources South American states have to offer China. Venezuela is the world's fifth largest producer of petroleum that produces 2.5 million barrels per day, providing the United States with 13-15 percent of its oil imports. China has invested over $1 billion in petroleum projects in Venezuela and is positioning itself to invest nearly $350 million to extract oil from eastern Venezuelan oil fields, as well as an additional $60 million in natural gas wells. China is also seeking to purchase petroleum from Ecuador, Argentina, Colombia, and Mexico.

Latin America is an important source of a variety of minerals and food items as well. Aluminum, copper, iron, and soybeans constitute a large part of China's imports from Latin America. For commercial purposes, China also obviously has a strong interest in the Panama Canal and access to good port facilities in the Caribbean.

During his visits to Brazil and Argentina in November 2004, Chinese President Hu Jintao announced plans to invest $100 billion in Latin America over the next decade, primarily for infrastructure and energy projects. These investments made by the Chinese government will undoubtedly bring political influence as well.

The Revolution Spins out of Control

By February of 1967, China had descended into chaos. The purges had reached the level of army generals who dared to speak out against the excesses of the Cultural Revolution, and Red Guards were turning against one another and fighting in the streets. Mao's wife, Jiang Qing, encouraged the Red Guards to raid arms from the People's Liberation Army (PLA), and even to replace the army entirely if necessary.

By December of 1968, even Mao realized that the Cultural Revolution was spinning out of control. China's economy, already weakened by the Great Leap Forward, was faltering badly. Industrial production fell by 12% in just two years. In reaction, Mao issued a call for the "Down to the Countryside Movement," in which young cadres from the city were sent to live on farms and learn from the peasants. Although he spun this idea as a tool for leveling society, in fact, Mao sought to disperse the Red Guards across the country, so that they could not cause so much trouble anymore.

The religion of ancient Egypt was polytheistic and centered around the divinity of the ruler and the eternity of the soul. The Chinese were polytheistic with the addition of ancestor worship. Over time, these beliefs were sometimes blended with Taoism, Buddhism or Confucianism.

In Egypt, people were buried with thought to preservation, as they believed that the dead would be able to use their bodies in the afterlife. Chinese burial style depended on the province as well as the main religion of the person. People would be buried in the ground, in water, put in a hanging coffin or cremated.

צפו בסרטון: Religioni in CINA - cosa ha senso chiedersi e cosa no..