1980 פועלים פולנים מארגנים - היסטוריה

1980 פועלים פולנים מארגנים - היסטוריה


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.


באוגוסט 1980 פוטרה אנה ולנטינוביץ 'מהעבודה במספנת גדנסק בגין השתתפות באיגוד בלתי חוקי. ניצחון הסולידריות היה השלב הראשון בהתפרקות ברית המועצות בסופו של דבר.


מפלגת העובדים המאוחדת הפולנית

ה מפלגת העובדים המאוחדת הפולנית (פולני: Polska Zjednoczona Partia Robotnicza הגייה פולנית: [pɔlska zjɛdnɔʈ͡ʂɔna partʲa rɔbɔtɲiʈ͡ʂa]), מקוצר בדרך כלל ל PZPR, הייתה המפלגה הקומוניסטית ששלטה ברפובליקה העממית הפולנית כמדינה של מפלגה אחת מ -1948 עד 1990. מבחינה אידיאולוגית היא התבססה על תיאוריות המרקסיזם-לניניזם, בדגש רב על לאומיות שמאלנית. [2] למפלגת העובדים המאוחדת הפולנית הייתה שליטה מוחלטת במוסדות הציבור במדינה כמו גם בצבא העם הפולני, סוכנויות הביטחון UB-SB, משטרת המיליציה האזרחית (MO) והתקשורת.

בחירות פולין המחוקקות בפולין בשנת 1947 העניקו לשמאל הקיצוני סמכות פוליטית מלאה בפולין שלאחר המלחמה. PZPR נוסדה מיד בדצמבר 1948 על ידי איחוד של שני ישויות פוליטיות קודמות, מפלגת העובדים הפולנית (PPR) והמפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS). מאז 1952, עמדת "המזכיר הראשון" של מפלגת העובדים המאוחדת הפולנית הייתה שקולה לתפקיד של דיקטטור, נשיא או ראש מדינה במדינות עולם אחרות. לאורך כל קיומה שמרה ה- PZPR על קשרים הדוקים עם מפלגות דומות לאידיאולוגית של הגוש המזרחי, ובראשן מפלגת האחדות הסוציאליסטית בגרמניה, המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה והמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. בין השנים 1948-1954 נרשמו קרוב ל -1.5 מיליון פרטים כחברים במפלגת הפועלים המאוחדת, והחברות עלתה ל -3 מיליון עד 1980. [3]

מטרתה העיקרית של המפלגה הייתה לכפות סדר יום סוציאליסטי בחברה הפולנית. הממשלה הקומוניסטית ביקשה לשפר את רמת החיים של הפרולטריון, להפוך את החינוך והבריאות לזמינים לכולם, להקים כלכלה מתוכננת ריכוזית, להלאים את כל המוסדות ולספק ביטחון פנימי או חיצוני על ידי שמירה על כוח חמוש חזק. כמה מושגים שיובאו מחו"ל, כגון חקלאות קולקטיבית וחילון בקנה מידה גדול, נכשלו בשלביהם הראשונים. ה- PZPR נחשבה ליברלית ופרו-מערבית יותר ממקביליה במזרח גרמניה או בברית המועצות, ונרתעה יותר מפוליטיקה רדיקלית. למרות שהתעמולה נוצלה בכלי תקשורת גדולים כמו טריבון לודו ("טריביון העם") וטלוויזיה Dziennik ("כתב עת"), הצנזורה הפכה ללא יעילה באמצע שנות השמונים והתבטלה בהדרגה. מנגד, מפלגת העובדים המאוחדת הפולנית הייתה אחראית לרגיעה האכזרית של ההתנגדות האזרחית והמפגינים בהפגנות פוזנן בשנת 1956, הפגנות הפולנים 1970 וכל אורך חוק הלחימה בין השנים 1981 ו -1983. PZPR יזמה גם אנטישמיות מרה. קמפיין במהלך המשבר הפוליטי הפולני 1968, שאילץ את שאר יהודי פולין להגר.

בתוך המשברים הפוליטיים והכלכליים המתמשכים, התפתחה תנועת הסולידריות כתנועה חברתית אנטי-ביורוקרטית גדולה שרדפה אחר שינוי חברתי. כשהשלטון הקומוניסטי נרגע במדינות השכנות, איבד ה- PZPR באופן שיטתי את תמיכתו ונאלץ לנהל משא ומתן עם האופוזיציה ולדבוק בהסכם השולחן העגול הפולני, שהתיר בחירות דמוקרטיות חופשיות. הבחירות ב -4 ביוני 1989 הוכיחו את ניצחון הסולידריות, ובכך הסתיימו השלטון הקומוניסטי בן 40 שנה בפולין. מפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית התפרקה בינואר 1990.


קרא עוד

'הוא עשה לך אכזריות'

על האי הבודד של 'לעולם לא טראמפ'

דונלד טראמפ לא מרחיב את ה- GOP

בדרך כלל השימוש בעובדים שאינם באיגוד באתר עבודה באיגוד היה מבטיח תור משמרות. אולם לא באתר זה. העבודה נמשכה מכיוון שמשפחת ג'נובזה שלטה בעיקר באיחוד. הדבר הוכח על ידי עדויות נרחבות, מסמכים והרשעות במשפטים פדרליים, וכן דו"ח מאוחר יותר של כוח המשימה לפשיעה מאורגנת של מדינת ניו יורק.

כאשר העובדים הפולנים ומתנגדי האיגוד תבעו את שכרם והטבותיהם, הכחיש טראמפ כל ידיעה כי עובדים בלתי חוקיים ללא כובעים קשים מורידים את בונוויט עם מזחלים. אולם המשפט הוכיח אחרת: העדויות הראו כי טראמפ נבהל כאשר הפולנים שאינם מתאחדים איימו על הפסקת עבודה מכיוון שלא קיבלו תשלום. טראמפ פנה לדניאל סאליבן, מתקן עובדים ומודיע ה- FBI, שאמר לו לפטר את העובדים הפולנים.

טראמפ ידע שהחטיבה הפולנית מורכבת ממהגרים בלתי חוקיים בתשלום וכי S & ampA היא חברה בבעלות אספסוף, לדברי סאליבן ואחרים. דונלד אמר לי שהוא נתקל בקשיים שלו והוא הודה בפניי כי - מבקש את עצתי - שיש לו כמה עובדים פולנים לא חוקיים בתפקיד. הגבתי באומר לדונלד ש'אני חושב שאתה משוגע '& quot, העיד אז סאליבן. אמרתי לו לפטר אותם מיד אם יש לו שכל. "בראיון מאוחר יותר, סאליבן אמר לי את אותו הדבר.

בשנת 1991, שופט פדרלי, צ'ארלס א. סטיוארט ג'וניור, קבע כי טראמפ עסק בקנוניה להפרת חובת נאמנות, או חובת נאמנות, כלפי העובדים והאיגוד שלהם וכי "ההפרה כללה הונאה ונאשמי טראמפ. השתתף ביודעין בהפרתו ". השופט לא מצא כי עדותו של טראמפ אמינה מספיק והציבה נזקים על 325 אלף דולר. מאוחר יותר הוסדר התיק על ידי משא ומתן, וההסכם נחתם.

בזמן שהבניינים של טראמפ עלו במנהטן, הוא נכנס לתעשייה מוסדרת מאוד בניו ג'רזי - כזו שאחראית עליה והאמצעים לחקור אותו ולהביא את העובדות לאור.

מההתחלה, טראמפ ניסה לקבל את זה משני הכיוונים. בזמן שהוא ניצל את אנשי הקשר ההמונים של רוי כהן בניו יורק, הוא אמר ל- FBI שהוא לא רוצה שום קשר לפשע המאורגן באטלנטיק סיטי, ואפילו הציע לשים סוכן FBI סמוי בבתי הקזינו שלו. באפריל 1981, כשחשב על בניית קזינו בניו ג'רזי, הוא הביע דאגה מהמוניטין שלו בפגישה עם ה- FBI, על פי מסמך ה- FBI שברשותי ואשר גם האתר פרסם אקדח. "טראמפ מסר לסוכנים שהוא קרא בתקשורת בעיתונות ושמע ממכרים שונים כי ידוע כי גורמי פשע מאורגן פועלים באטלנטיק סיטי", רשמה ה- FBI. "טראמפ גם הביע בפגישה זו את ההסתייגות כי חייו והסובבים אותו יהיו נתונים לבדיקה מיקרוסקופית. טראמפ ייעץ שהוא רוצה לבנות קזינו באטלנטיק סיטי, אך הוא לא רצה להכתים את שם משפחתו ".

פול קסטלאנו, הבוס של משפחת הפשע של גמבינו, מצולם מגיע למשפט ב -27 בפברואר 1985 בבית המשפט הפדרלי האמריקאי במנהטן, ניו יורק. | Getty

חלק מתהליך הרישוי היה אמור להיות חקירה מעמיקה של הרקע שלו, שלוקחת יותר משנה לבעלי קזינו, אבל טראמפ הצליח לקצר את זה. כפי שהוא סיפר את הסיפור ב אומנות העסקה, בשנת 1981 איים שלא לבנות באטלנטיק סיטי אלא אם כן התובע הכללי של ניו ג'רזי, ג'ון דגנן, יגביל את החקירה לשישה חודשים. דגנן חשש שטראמפ אולי יקבל מתישהו אישור לקזינו במלון גרנד הייאט במנהטן, שיכול היה לרסק את תעשיית המשחקים הרווחית של אטלנטיק סיטי, ולכן דגן הסכים לתנאיו של טראמפ. לכאורה, טראמפ החזיר את דגנן בכך שהפך לאויב נלהב של הימורים בכל מקום במזרח מלבד אטלנטיק סיטי - עמדה שהגנה כמובן גם על השקעותיו העסקיות החדשות.

טראמפ נדרש לחשוף כל חקירה בה היה עשוי להיות מעורב בעבר, גם אם מעולם לא הביאו לאישומים. טראמפ לא חשף תחקיר חבר מושבעים פדרלי כיצד הוא השיג אופציה לרכישת חצרות הרכבת פן סנטרל בווסט סייד של מנהטן. אי הגילוי של אותה חקירה או החקירה של קודי כנראה היה צריך לפסול את טראמפ מלקבל רישיון על פי הסטנדרטים שקבעו רשויות המשחקים.

מרגע שטראמפ קיבל רישיון בשנת 1982, החלו לצוץ עובדות קריטיות שאמורות היו להביא לשלילת רישיון בספריו של טראמפ עצמו ובדוחות של בארט - מבוכה עבור ועדת הרישוי וחוקרי המדינה, שהיו אמורים להפוך את האבנים הללו. לאחר שנאלצו לבדוק את קשריו של טראמפ, את שתי החקירות הפדרליות שלא הצליח לחשוף ועניינים אחרים, חוגגי חטיבת אכיפת המשחקים בניו ג'רזי הקיפו את הקרונות כדי להגן על עבודתם. ראשית הם התייחסו כבלתי מהימנים למה שאמרו מאפיונרים, מנהלי איגודים מושחתים והלקוח הגדול ביותר של טראמפ, בין היתר, לבארט, לי ולעיתונאים ויוצרים אחרים על ההתנהלות שלהם עם טראמפ. דיווחי החוקרים הראו כי לאחר מכן הם הטילו את טראמפ בשבועה. טראמפ הכחיש כל התנהגות בלתי הולמת או העיד כי אינו זוכר. הם לקחו אותו לדבריו. המשמעות היא שרשיון הקזינו שלו מאובטח למרות שאחרים בתעשיית ההימורים, כולל בעלי רישיון ברמה נמוכה כמו סוחרי כרטיסים, נזרקו להרבה פחות.

ההפסקה הזו ממחישה אמת מהותית לגבי רגולציה של קזינו באותה תקופה: ברגע שהמדינה קיבלה רישיון לבעלים, לאגף אכיפת המשחקים היה תמריץ רב עוצמה שלא לבטל את השיפוט הראשוני שלה. פקידי המדינה אמרו כמו מנטרה את הבטחתם כי בתי קזינו בניו ג'רזי הם העסק המוסדר ביותר בהיסטוריה האמריקאית, מוסדר באופן הדוק יותר מתחנות כוח גרעיניות. ב מקדשי סיכוי הראיתי כי המוניטין הזה לעתים קרובות חייב פחות אכיפה זהירה מאשר הנכונות שלהם להסתכל לכיוון אחר כאשר צצות בעיות.

בשנת 1986, שלוש שנים לאחר פתיחת מגדל טראמפ, רועי כהן נאסר על ניסיון לגנוב מלקוח, שקר והתנהגות אחרת שבית משפט לערעורים מצא כי "מגונה במיוחד".

טראמפ העיד כי קון, שנפטר מאיידס, היה איש בעל אופי טוב שצריך לשמור על רישיון לעסוק בעריכת דין.

זו לא הייתה הפעם היחידה שטראמפ הלך לחבוט בפומבי על עבריין. הוא גם דיבר בשם שפירו וסאליבן. ואז היה המקרה של ג'וזף וייצ'לבאום, מעילה שניהל את שירות המסוקים האישי של טראמפ והעביר את קהל לקוחותיו המוערך ביותר.

טראמפ וויכסלבאום היו כל כך קרובים, כך דיווח בארט בספרו, עד שוויצ'לבאום סיפר לקצין השחרורים שלו כיצד ידע שטראמפ מסתיר את פילגשו, מרלה מייפלס, מאשתו הראשונה, איוונה, וניסה לשכנע את טראמפ לסיים את שנותיהם. פָּרָשָׁה.

בתי הקזינו של טראמפ שמרו על החברה של וייצ'לבאום להטיס רולים גבוהים לאטלנטיק סיטי. וייצ'לבאום הוגש כתב אישום באוהיו באשמת סחר במריחואנה וקוקאין. לראש אחד מבתי הקזינו של טראמפ נמסר הודעה על כתב האישום באוקטובר 1985, אך טראמפ המשיך להשתמש בויכסלבאום - התנהגות ששוב עלולה לעלות לטראמפ ברישיון הקזינו שלו אם רגולטורי המדינה לוחצים על העניין, מכיוון שבעלי הקזינו נדרשו להתרחק מכל רמז. של פשע. חודשיים בלבד לאחר מכן השכיר טראמפ דירה שבבעלותו בבניין הדירות טראמפ פלאזה במנהטן לטייס ולאחיו תמורת 7,000 דולר בחודש במזומן ושירותי טיסה. טראמפ גם המשיך לשלם לחברת וייצ'לבאום גם לאחר שפשט את הרגל.

וייצ'לבאום, שבשנת 1979 נתפס במעילה ונאלץ לפרוע את הכסף הגנוב, הודה באשמה בשני עבירות.

דונלד טראמפ ערב בפני וייצ'לבאום לפני גזר דינו, וכתב כי סוחר הסמים הוא "קרדיט לקהילה" שהיה "מצפוני, ישר וחרוץ". ובעוד שהקונפדרציות של וייצ'לבאום קיבלו עד 20 שנה, וייצ'לבאום עצמו קיבל שלוש בלבד, וכיהן 18 חודשים לפני ששוחרר מהכלא העירוני שמנהלת לשכת בתי הסוהר בניו יורק. בחיפוש אחר שחרור מוקדם, אמר וייצ'לבאום כי לטראמפ יש עבודה שמחכה לו.

לאחר מכן עבר וייצ'לבאום למגדל טראמפ, חברתו רכשה לאחרונה שתי דירות צמודות תמורת 2.4 מיליון דולר. הרכישה במזומן לא הותירה שום תיעוד פומבי האם הכסף אכן החליף ידיים, או אם כן, מהיכן הוא בא. ביקשתי אז מטראמפ מסמכים הנוגעים למכירה שהוא לא הגיב עליה.

כבעלים של קזינו, טראמפ יכול היה לאבד את רישיונו על קשר עם וייצ'לבאום. מעולם לא נודע כי טראמפ משתמש בסמים או אפילו שותה. מה שהניע אותו לסכן את הרישיון היקר שלו על ידי עמידה בפני סוחר סמים עדיין לא ברור עד היום.

טראמפ, בשיחת הטלפון שלו אלי, אמר שהוא "בקושי ידע" את וייצ'לבאום.

העובדות לעיל מגיעות מתוך רישומי בית המשפט, ראיונות ומסמכים אחרים בתיקים שלי ושל אלה שהועמדו לרשותם בנדיבות על ידי בארט, שהיה העיתונאי הראשון שהסתכל רציני על טראמפ. הקבצים שלנו מראים שטראמפ התחבר בעסקאות שונות להרבה מאפיונרים וחכמים.

היה למשל פליקס סאטר, יועץ בכיר של טראמפ ובנו של מאפיונר רוסי נחשב, שטראמפ שמר עליו זמן רב לאחר שהורשע ברמיית מניות המחוברת לאספסוף. והיה בוב ליבוטי, רמאי סוסים מירוץ שהיה בהחלט הלקוח הגדול ביותר של טראמפ בשולחנות הקזינו באותה תקופה. ליבוטי סיפר לי ואחרים על סידורים החורגים מה"קומפים "-חדרי מלון ושירותים בחינם, למשל-שבתי קזינו יכולים להעניק לחוקי רול באופן חוקי. בין אלה הייתה עסקה למכור לטראמפ סוס פחות מתאים במחיר מנופח של 500 אלף דולר, למרות שטראמפ נסוג ברגע האחרון. ליבוטי האשים את טראמפ בכך ששילם לו סכום לא תקין של 250 אלף דולר, מה שעלול היה לעלות לטראמפ ברישיון. ה- DGE דחה את ליבוטי כבלתי מהימן והביע את טראמפ לדבריו כשהכחיש את הטענות. (ליבוטי היה דמות מרכזית בספרי מ -1992 מקדשי סיכוי.)

חלק מהעסקות הגיעו להסרה. באטלנטיק סיטי, טראמפ בנה על נכסים שבהם מאפיונרים שלטו בחלקים מהקרקע הסמוכה הדרושה לחניה. הוא שילם 1.1 מיליון דולר עבור מגרש של כ -5,000 מ"ר שנרכש חמש שנים קודם לכן תמורת 195 אלף דולר בלבד. המוכרים היו סלבי טסטה ופרנק נרדוצ'י ג'וניור, זוג חבלים של בוס האספסוף של אטלנטיק סיטי, ניקי סקארפו, שהיו ידועים בשם התליינים הצעירים. במשך כמה דונמים סמוכים התעלם טראמפ מהבעלים הראשי של התקליט ובמקום זאת ניהל משא ומתן ישיר בעסקה שכנראה גם היטיבה עם ההמון של סקארפו. טראמפ סיכם על חוזה שכירות ל -98 שנים עם סאליבן, מודיע ה- FBI ומתקן העבודה וקן שפירו, הגדיר בדו"חות ממשלתיים "בנקאי ההשקעות" של סקארפו. בסופו של דבר הושכרה חוזה השכירות למכירה לאחר שאגף אכיפת המשחקים התנגד לכך שסאליבן ושפירו יהיו בעלי הדירות של טראמפ.

מאוחר יותר התפאר טראמפ בתצהיר מושבע בתיק אזרחי שהוא ביצע את העסקות בעצמו, "תרומתו הייחודית" המאפשרת את עסקאות הקרקע. בדיונים רשמיים הגן טראמפ מאוחר יותר על סאליבן ושפירו כ"חשוב היטב ". רגולטורי הקזינו חשבו אחרת, ואסרו על סאליבן ושפירו מתעשיית הקזינו. אולם ועדת הפיקוח על קזינו מעולם לא התבקשה לבדוק את דיווחי ה- FBI לפיהם טראמפ היה מעורב, באמצעות שפירו, בתשלומים בזמן עסקות הקרקע שהביאו לכך שראש העיר מייקל מתיוס ייכנס לכלא.

הודות בין השאר לרפיון חוקרי המשחקים בניו ג'רזי, טראמפ מעולם לא נאלץ להתייחס להתמודדויות שלו עם מאפיונרים ורמאים באופן חזיתי. למשל, בארט דיווח בספרו כי האמין שטראמפ נפגש באופן אישי עם סלרנו בבית העיירה של רועי כהן, וגילה שיש עדים לפגישה, שאחד מהם שמר הערות מפורטות על כל אנשי הקשר של כהן. אבל במקום לחפש את העדים (אחד מהם מת) ואת יומן המשרד שניהל, חטיבת אכיפת המשחקים בניו ג'רזי (DGE) עשתה דרך קלה יותר. הם השביעו את טראמפ ושאלו אם הוא בכלל הגיע לפגישה כזו. טראמפ הכחיש זאת. הבירור הסתיים.

בהתייחסו לטראמפ כי הוא מעולם לא נפגש עם המאפיונרים בבית העיירה של כהן, הציל את חוקרי הקזינו מהכרה בהכשלתם הקודמת - שמלכתחילה הם מעולם לא חקרו כראוי את טראמפ ואת קשריו לפושעים. בהחלט היה להם את המינוף לדחוף חזק יותר אם הם בוחרים. ואכן, שניים מתוך חמשת המפקחים על קזינו בקרה בשנת 1991 הכריזו כי ה- DGE הפגין לטובת טראמפ. הנציב דייוויד ווטרס התלונן ש- DGE לא הרחיק לכת מספיק בקשת קנס בסך 30,000 דולר נגד טראמפ בגין נטילת הלוואה לא חוקית מאביו, מה שיכול להיות עילה לביטול רישיונות הקזינו של טראמפ. ווטרס כינה את זה "זעם על כך שאגף אכיפת המשחקים ינקט בעמדה זו ולא יבצע את מה שאני מבין כאחריותה לאכוף את הוראות חוק בקרת הקזינו".

גם לאחר שקיבל את הרישיון, טראמפ המשיך לקיים מערכות יחסים שהיו צריכות לעורר בירורים. לדוגמה, הוא עשה עסקה עם קדילקים עם פנים וחוץ מפוארים החל משנת 1988, ושיווק אותם כלימוזינות של טראמפ גולדן ולימוזינות מסדרת מנהלים של טראמפ. השינויים בוצעו ב- Dillinger Coach Works, שבבעלות זוג עבריינים שהורשעו, סוחט הסורק ג'ק שוורץ והגנב המורשע ג'ון סטלופי, שהיה כה קרוב לאפיונאים עד שהוזמן לחתונה של אספסוף. קאפו בַּת. רגולטורי המשקאות בניו יורק התגלו כקשוחים יותר מאלו בניו ג'רזי, כששללו מסטלופי, סוחר מכוניות עשיר, רישיון בגלל גיליון הראפ שלו והתנהלותו הנרחבת עם מאפיונרים, כפי שמצא שותף הדיווח לשעבר של בארט ביל באסטון ברשומות ציבוריות. אז למה טראמפ עשה עסקים שוב ושוב עם עסקים בבעלות אספסוף ואיגודים בשליטת האספסוף? למה לרדת במעבר עם חברת בטון עתירת נכסים כשאפשרויות אחרות היו זמינות?

"למה דונלד עשה את זה?" אמר בארט כשהעליתי לו את השאלה. "כי הוא ראה את החבר'ה האלה כמסלולים לכסף, ודונלד עוסק בכסף".

החל מתרומת מס של 400 מיליון דולר על הפרויקט הגדול הראשון שלו, ועד לקבלת רישיון קזינו ועד לגביית עמלות על העמדת שמו על כל דבר, החל מבקבוקים ומבנים ועד עניבות וסטייקים, חייו של טראמפ הוקדשו לציון הגדול הבא. באמצעות קון, טראמפ עשה בחירות שהן-ללא עלות, כך נראה-הביאו להתנהלות עסקית ראשונה שלו עם חברות ובאיגודים בשליטת האספסוף, דפוס שנמשך זמן רב לאחר מותו של קון.

מה שיש לטראמפ לומר על הסיבות להתנהלותו הארוכה, הקרובה והרחבה עם אנשי פשע מאורגן, עם תפקיד המאפיונרים בבגידת עובדי מגדל טראמפ, ההתנהלות שלו עם פליקס סאטר והקנייתו לכאורה של טראמפ לווייצ'לבאום, הן שאלות שהמצביעים בוחרים בהם. מגיע להם תשובות מלאות לפני ההצבעה.


התפשר, אבל זה עדיין סדק במונולית

מיכאל דובס מדווח מוורשה על סלטה אידיאולוגית של פולין ועל הבעיות המעשיות העומדות לפנינו
1 בספטמבר 1980

הקמת איגודים מקצועיים עצמאיים חדשים בפולין מהווה צעד מרכזי והיסטורי לקראת צורה קומוניזם פלורליסטי יותר. כחלק מפשרה מנוסחת בקפידה עם הממשלה, השביתים הפולנים לאורך החוף הבלטי הסכימו רשמית להכיר בתפקידה המוביל של המפלגה הקומוניסטית בחייה הפוליטיים במדינה. אך למרות שיסודות המערכת החד-צדדית של פולין נותרו על כנם, אופן פעולתה של המערכת עבר שינוי עמוק. מעולם לא ויתרה מדינה של הגוש הסובייטי על הזכות לייצג את מעמד הפועלים לארגון עצמאי.

עצרת ביום מאי, 1983 בגדנסק, פולין, מצד תומכי איגוד הסולידריות. צילום: Associated Press


לקראת עצמאות

העיר התעשייתית לודז 'הדגימה את הבעיה. זו הייתה העיר התעשייתית הגדולה ביותר באימפריה הרוסית וערש המהפכה של 1905, שתואר על ידי לנין כחזרה על מהפכת אוקטובר. הארגון הגדול ביותר של מעמד הפועלים בלודז 'לא היה אחד מסיעות המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, וגם לא ה- SDKPiL, אלא האיגוד המקצועי הסוציאליסטי היהודי, הבונד.

כאשר הרשויות הצאריות נענו לבחירות לפרלמנט רוסי, הדומא, בשנת 1910, הארגונים הפוליטיים הסוציאליסטים תמכו במועמד הבונד. בחירתו עוררה חרם על חנויות יהודיות על ידי המפלגה הלאומנית הלאומית -דמוקרטיה, שזכתה לתמיכה בקרב עובדים ושכבות בורגניות קטנות.

בסופו של דבר קמה פולין עצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר שלוש האימפריות ששלטו במרכז אירופה התפרקו. כפי שציין מאוחר יותר ההיסטוריון המרקסיסטי אייזיק דויטשר:

בניגוד לציפיותיה של רוזה לוקסמבורג, פולין השיבה לעצמה את עצמאותה אך בניגוד לציפיות של מתנגדיה, פולין קיבלה אותה בעיקר מידי המהפכה הרוסית והגרמנית.

הרפובליקה החדשה נכנעה לחוסר יציבות כלכלית, לכישלון פוליטי ולעודף לאומני, עד שפילסודסקי הוביל הפיכה צבאית בשנת 1926, והפחית את הסוציאליזם הפולני ואת התקוות להגדרה עצמית לאומית לרמה של דיקטטורה מרכזית אירופאית נוספת שהתעללה בדמוקרטים ובמיעוטים.

עוקביה של רוזה לוקסמבורג במפלגה הקומוניסטית הפולנית (KPP) איבדו את תמיכת מעמד הפועלים בגלל השתתפותה המורגשת של מפלגתם בפלישת הצבא האדום לפולין בשנת 1920, ותמיכתה הבלתי שופטת בהפיכה של פילסודסקי. סטאלין, ששנאתו ללוקסמבורג התאימה לשנאתו לאון טרוצקי, פירקה את ה- KPP בשנת 1938 והנהגתה הגולה הוצאה להורג על ידי המשטרה החשאית הסובייטית.


מה שידע דונלד טראמפ על עובדים לא מתועדים במגדל החתימה שלו

בקיץ 1980, דונלד טראמפ התמודד עם בעיה גדולה. במשך שישה חודשים פועלים פולנים ללא תעודה פינו את האתר העתידי של מגדל טראמפ, פרויקט הנדל"ן החתימי שלו בשדרה החמישית במנהטן, שם הוא מתגורר כיום, שומר על משרדיו הפרטיים ומארח את קמפיין הנשיאות שלו.

הגברים הכניסו משמרות של 12 שעות עם ציוד בטיחות לא מספיק בשכר נמוך שהקבלן שלהם שילם באופן ספורדי, אם בכלל. עורך דין של רבים מהפולנים דרש לשלם לעובדים או שהוא ישרת את טראמפ עם שעבוד על הנכס. עובד פולני אחד אפילו הלך למשרד טראמפ לבקש ממנו כסף באופן אישי, על פי עדות מושבעת ותצהיר שהוגש בשבועה בתיק בית משפט.

לקבלת עזרה, טראמפ פנה לדניאל סאליבן, 16 מטר. 5 אינץ ', 285 ק"ג. יועץ עבודה, מודיע ה- FBI וקצין עתיד של איגוד הצוותים. דונלד אמר לי שיש לו קשיים …, וסוליבן העיד מאוחר יותר בתיק. שיש לו כמה עובדים פולנים לא חוקיים בתפקיד. ”

סאליבן עזר אז לטראמפ לנהל משא ומתן על עסקת קזינו בניו ג'רזי, והוא העיד שהוא המום מהודאתו של טראמפ. אני חושב שאתה משוגע, וסוליבן העיד שהוא אמר לטראמפ. אתה כאן משא ומתן על חוזה שכירות באטלנטיק סיטי על רישיון קזינו ואתה אומר לי שיש לך עובדים לא חוקיים בתפקיד. ”

במשך 36 שנים, טראמפ הכחיש כי השתמש ביודעין בעובדים ללא תעודה כדי להרוס את הבניין שיוחלף במגדל טראמפ בשנת 1980. לאחר שהסנאטור מרקו רוביו העלה את נושא העובדים הפולנים ללא תעודה במהלך דיון ראשוני ברפובליקנים השנה, תיאר טראמפ את עצמו מורחק הבעיה. אני מזמין קבלן. לאחר מכן הקבלן שוכר את קבלן המשנה, ומספר 8221. יש להם אנשים. אני לא יודע. אני לא זוכר שזה היה לפני כל כך הרבה שנים, לפני 35 שנה. ”

אך אלפי עמודי מסמכים מהתיק, כולל עדויות עדויות והצהרות מושבעות שנבדקו על ידי TIME, מספרות סיפור אחר. המסמכים, שנשמרו במשך יותר מעשור ב -13 קופסאות ביחידת אחסון של מערכת המשפט הפדרלית במיזורי, מכילים עדות לפיה טראמפ חיפש את העובדים הפולנים כשראה אותם בעבודה אחרת, עורר את הקמת החברה ששילמה להם וניהל משא ומתן על השעות. הם היו עובדים. העיתונים מכילים עדויות לכך שטראמפ סייר שוב ושוב באתר שבו עבדו הגברים, פנה אליהם ישירות על בעיות שכר ואף הבטיח לשלם להם בעצמו, מה שבסופו של דבר עשה.

המסמכים מראים שאחרי שהדברים היו מכוערים בגלל שכר לא משולם, טראמפ פנה לייעוץ של סאליבן בנוגע לעובדים ולמצב ההגירה שלהם. בשלב מסוים, העיד עורך דין של הפולנים, טראמפ איים, באמצעות עורך דינו, להתקשר לשירות ההגירה וההתאזרחות ולגרש את העובדים. וכאשר משרד העבודה פתח בחקירה של העובדים הפולנים, קרא טראמפ שוב לסאליבן לעזרה וביקש ממנו להיפגש עם החוקר הפדרלי במשרד טראמפ, על פי המסמכים.

טראמפ, שהעיד במשפט משנת 1990 בו הוא עומד בפני כתב אישום בהשתתפות בהפרת חובת אמונים, אמר לשופט פדרלי שהוא עדיין לא יודע אם העובדים אינם מתועדים, וטען כי שכר קבלן משנה שהעסיק אותם. ושהוא אישית לא היה מעורב מאוד בכל התהליך הזה. & עורכי הדין שלו גם הטילו ספק באמינותו של סאליבן, שהורשע בהעלמת מס במקרה נפרד. כאשר פנו אליו ב- 23 באוגוסט ב- TIME לצורך התייחסות למסמכים, השיב טראמפ בהצהרה בדוא"ל. החוקים היו שונים בתכלית לפני שלושים וחמש שנים, ” הוא כתב בהודעה. הבניין, מגדל טראמפ, התברר כאחד הבניינים המוצלחים והאיקוניים ביותר שנבנו אי פעם. האם אין לך דבר טוב יותר לכתוב עליו מאשר סיפור בן 35 ומלא חצי אמיתות ומידע כוזב? ”

מאוחר יותר באותו היום, כחלק מציר פוליטי שנועד לרכך את תדמיתו עם מצביעים מיעוטים ומרכזיים, אמר טראמפ למראיין כי הוא עשוי לשקול מחדש את העמדה הקשה נגד מהגרים ללא תעודה שהייתה מרכז מרכזי בקמפיין שלו. מאז זמן קצר לאחר שהשיק את הצעתו על הנשיאות, הוא הבטיח להיפטר מהאומה מ -11 מיליון העובדים הבלתי מתועדים שלה, אולי על ידי העסקת כוח גירוש ” ולהשהות הנפקת גרין קארד חדש על מנת לאלץ מעסיקים לשכור ממאגר העבודה של האזרחים. הוא תיאר באופן קבוע עובדים ללא תעודה כאיום כלכלי על אזרחי ארה"ב. הם לוקחים את עבודות הייצור שלנו, ומספר 8221 לדבריו בעצרת בפיניקס ביולי 2015. “ הם לוקחים את כספנו. הם הורגים אותנו. ”

לפני 36 שנים, בתחילת הקריירה, הוא ראה את הדברים אחרת.

מגדל טראמפ מעולם לא היה עוד פרויקט בנייה של דונלד טראמפ. ובשנת 1980, זו הייתה אובססיה אישית. הוא התחיל בנדל"ן בקווינס, ועבד אצל אביו, שהצליח ברובעים החיצוניים. בשנת 1979 הוא הצליח, באמצעות קסם, התמדה ועבודה קשה, להבטיח את חוזה השכירות על בניין בונויט טלר הישן ברחוב 56 והשדרה החמישית, ובסופו של דבר חתם על עסקה של 50-50 עם בעל הנכס כדי לפתח את מה שיהיו בעיר ומספרי 8217 מבנה הזכוכית הגבוה ביותר באתר. מול מגבלות ייעוד, טראמפ תרם תרומות גדולות לפוליטיקאים ופנה לטובה עם חברים חזקים במועצת ההערכה בניו יורק, שאישרה שונות של ייעוד הפרויקט.

עם האישורים ביד, טראמפ החל להתכונן לבנייה. יום אחד בסוף 1979, הוא בדק את עבודות השיפוץ שנערכו על ידי דייר בבניין שבבעלותו ליד האתר, וראה את הפולנים בעבודה, על פי עדות שהעניק בית המשפט על ידי מנהל העבודה שמפקח על העבודה. מנהל העבודה העיד שטראמפ פנה אליו באופן אישי לשאול מי הם. אלה בחורים פולנים הם עובדים טובים וחרוצים ומסמכי בית המשפט אומרים כי מנהל העבודה נזכר שטראמפ אמר. זמן קצר לאחר מכן, נפגש טראמפ עם הבוס של העובדים, איש בשם וויליאם קשיצקי, במשרד המפואר של טראמפ מעבר לשדרה החמישית, כך העיד קשיצקי מאוחר יותר.

חברת Kaszycki והתמחתה בניקוי חלונות ועבודות ומעולם לא ביצעה את עבודות ההריסה הכבדות הנדרשות להסרת בניין בן 12 קומות במרכז מנהטן. קסיצקי העיד שטראמפ אמר לו להקים חברה חדשה שתעשה את עבודת ההריסה והורה לו לקבל ביטוח חדש ושונה לתפקיד. קסיצקי, שנפטר מאז, העיד כי הוא קיבל את הצעת העמלה של טראמפ בסך 775 אלף דולר. ושטראמפ יציע 25 אלף דולר נוספים אם הבניין יירד במהירות, קשיצקי הבטיח לו שהפולנים יעבדו יום ולילה, שבעה ימים בשבוע.

והם עשו זאת. מינואר עד מרץ 1980 הם התגנבו מהעבודה הסמוכה ועבדו בשתי משמרות, האחת מ -6 בבוקר עד 6 אחר הצהריים, השנייה מהשעה 18:00. עד 6 בבוקר אחדים העידו כי עבדו במשמרות 24 שעות. הם קיבלו תשלום של 4 עד 5 דולר לשעה, כך עולה ממסמכי בית המשפט, שעמדו אז על פחות ממחצית השכר האיגוד המקובל ומעט מעל שכר המינימום של המדינה על 3.10 דולר לשעה. פירוק קירות, חיתוך צינורות ומשיכת חוטי חשמל היא עבודה מסוכנת, ובניגוד לעובדי איגודים שהצטרפו מאוחר יותר לתפקיד, לרוב העובדים הפולנים היה חסר ציוד בטיחות כמו כובעים קשיחים, על פי עדותם של כמה עובדים לשעבר. חתיכת פלדה גדולה נפלה על זרועו של עובד אחד, אלבין ליפינסקי, שברה כמה עצמות ומעוותת את אצבעותיו לצמיתות.

אבל זה היה מחלוקת על כסף, לא על בטיחות ושעות ארוכות, שעתידה לגרום לטראמפ לכל כך הרבה צרות. חמישה קילומטרים מזרחית לאתר המשרדים בשדרה החמישית, בבית דו-קומתי בשכונת מספת שבקווינס הפולנית בכבדות, עורך דין בגיל העמידה בשם ג'ון סאבו החל לקבל ביקורים במרץ 1980 מעובדים פולנים ללא תעודה שאמרו שהם לא קיבלו תשלום עבור עבודתם. עד מהרה, יהיו לו עשרות לקוחות מאותה עבודה. סאבו יצר קשר עם קסיצקי, שבילה הרבה מזמנו בפלורידה, אך לא הצליח להגיע אליו. אז בסוף מרץ התקשר סאבו לתומאס מקארי, סגן נשיא במבצע טראמפ, על פי עדותו של סאבו. על פי עדות הפולנים, קאשיצקי ואחרים בפרשה, מפקרי, שלא ניתן היה להשיג אותו להערה, פיקח על עבודת ההריסה על בסיס יומי. אם לקוחותיו לא היו משלמים, אמר סאבו, הוא ישרת את טראמפ עם שעבוד מכונאי, מכשיר משפטי רב עוצמה שנותן לעובד תביעה חלקית לתואר נכס שעליו עבד.

עד מהרה טראמפ, שסייר באתר במספר הזדמנויות, על פי עדויות של עדים, נאלץ לטפל בנושא בעצמו. One evening in the spring of 1980, he met with some of the workers at the Bonwit Teller building, according to the testimony of one of the Poles on the job, Joseph Dabrowski. Kaszycki hadn’t been showing up on the job, and the Poles were angry about not being paid. Trump told them that if Kaszycki left the job for good, he would pay them himself, Dabrowski testified. And initially he made good on that promise. Trump used a bank account that required his signature to pay Kaszycki’s creditors, and Macari opened a new account requiring his own signature to pay the demolition workers. Macari paid the Polish workers cash for Trump, according to the sworn testimony of multiple witnesses.

But still the Polish workers were paid inconsistently. Lipinski, who had become a foreman after his arm was crushed by the steel beam, took matters into his own hands. Around noon one afternoon, he walked across Fifth Avenue and into Trump’s office, Lipinski testified. “He spoke to the secretary and was surprised the secretary let him speak to Trump,” Lipinski’s son Jozef says in an interview this summer, sitting next to his father in his apartment in New York. Jozef says his father told him and his brother the story throughout their childhood: “Trump told him, ‘I paid the checks and anything I owed to the other guy, and he’s supposed to pay you.'”

Now 80, Albin Lipinski is a U.S. citizen. Speaking through an interpreter at his home, he displayed his hand, still scarred from the accident, but says he supports Trump for President. Twenty-seven years after signing an affidavit about his meeting with Trump and testifying under oath about it, he now says he did go to Trump’s office but never met Trump. “I went to the office because I was mad I wasn’t being paid,” he says through a translator, but “I never met Trump.” Jozef and his brother say their father has begun forgetting things in his old age.

By early June 1980, the Polish workers’ unpaid wages totaled over $100,000. It was at this point, Sullivan later testified, that Trump asked the labor consultant for advice about the laborers. “I told him to fire them promptly if he had any brains,” Sullivan testified. Sullivan died in 1993.

Trump initially ignored the advice. On June 27, 1980, the Poles’ lawyer, Szabo, went to Trump’s office and served Trump with a mechanic’s lien, Szabo testified. Worse, the Polish workers were threatening violence, according to Sullivan’s testimony. “Donald called me at my home in Pennsylvania on June 27th, 1980, and asked could he see me immediately,” Sullivan testified. “He needed some help because the employees on the Bonwit Teller were threatening to hang a fellow named Tom Macari off the building and would I come to New York as soon as possible.”

At his office on Fifth Avenue the next day, Trump told Sullivan he was in a bind: if he didn’t have the Bonwit building down by Sept. 1, he said, he was going to have to pay real estate taxes on it, Sullivan testified. Sullivan persuaded Trump to fire the Poles and rely only on union workers to get the building down.

Worried the Poles would never get paid, Szabo put a second and third lien on the property. On Aug. 8, he called Macari and told him that because Trump had been paying the Poles, he was legally their employer. That meant that under the Fair Labor Standards Act, Trump couldn’t sell any space in the tower until Szabo’s clients were paid.

Forty-five minutes later, Szabo testified, he received a call from a man who identified himself as a Mr. Barron from Trump’s legal department, who said Trump was going to sue Szabo for $100 million for wrongful filing of mechanic’s liens. At trial, Trump admitted that both he and a senior executive at the company had used the name Barron as a pseudonym. “I believe I occasionally used that name,” said Trump. But in this case, Macari said under oath that it had been he who called Szabo while posing as Barron Szabo testified he didn’t recognize “Barron’s” voice.

Szabo wrote a long letter defending his actions and laying out his case under the law and sent it to “Barron” on Aug. 18. A few days later, Szabo testified, he received a call from a real lawyer for Trump, Irwin Durben, who said Trump was threatening to ask the Immigration and Naturalization Service to have the Poles deported.

By the fall, the Labor Department was investigating Trump and Kaszycki’s use of the undocumented workers. That winter, a Labor Department official made an appointment to inspect Trump’s employment records at the office across from the work site. Trump called Sullivan and asked him to attend the meeting with the federal investigator, according to Sullivan’s testimony. In the end, Szabo and the Labor Department won a judgment of $254,523.59 against Kaszycki. Trump never had to pay the Poles another cent.

None of this history would have been preserved at the federal court storage facility near Kansas City, Mo., but for a separate fight over money and Trump’s use of the Polish workers. According to the contract Kaszycki had signed with Local 95 of the House Wreckers Union, he and Trump were supposed to pay into the union’s pension and welfare fund a percentage of every man-hour worked on the project, whether it was done by union or nonunion workers.

A dissident member of Local 95, a former boxer named Harry Diduck, who has since died, realized Trump and Kaszycki had been paying the pension fund only for the hours the few dozen union workers had put in, not for the hours the Poles had worked. In 1983, Diduck and his lawyers, Burton Hall and Wendy Sloan, sued Kaszycki, the union president and subsequently Trump and others for the $600,000 they claimed Trump and his partners owed the pension fund.

Over time, Sloan amassed thousands of pages of testimony from the Polish workers, Sullivan, Szabo, Macari and dozens of others. Trump fought her at every step. When she tried to depose him, he stormed out after two hours complaining that he was being harassed, necessitating a court order forcing another deposition. The case ran for 15 years. The initial judge in the matter found that Trump had participated in defrauding the union pension fund. It then went through an appeal and multiple battles back at the district court under three different judges. Finally, in 1998, when the question of whether Trump was the legal employer of the Poles was set to go to a jury trial, Trump settled. No one knows how much he ended up paying to compensate the union pension fund. The deal remains sealed by the court. TIME and the Reporters Committee for Freedom of the Press have asked the court to make the deal public.

But the other records in the case have been sitting in storage ever since. They include a ruling by the U.S. Court of Appeals for the Second Circuit in New York City that gave both sides partial victories. It began with a swipe at the union president and the later complicity of Trump’s organization: “This case illustrates an immutable law with respect to falsehoods–as immutable as the one respecting gravity Sir Isaac Newton conceived upon seeing an apple fall from a tree: having first manufactured a falsehood, a person is forced to invent more to maintain it yet, as here, in the end, time generally reveals what a falsehood hopes to hide.”

Sullivan put it more bluntly in 1990 to People magazine. “It was disgusting how he used people,” Sullivan said. “I said, ‘Don’t exploit them like that. Don’t try to f-ck these poor souls over.’ It baffled me then, and it makes me sick even now that he knowingly had these Poles there for the purpose of Trump Tower at starvation wages. He couldn’t give a sh-t because he’s Donald Trump and everybody is here to serve him. Over time he became more and more monstrous and arrogant. I asked myself, ‘How long is it going to take for all of this to catch up with him?'”

–With reporting by MERRILL FABRY and CELINE WOJTALA/NEW YORK and MELISSA AUGUST/WASHINGTON


הִיסטוֹרִיָה

Establishment and Sovietisation period

The Polish United Workers' Party was established at the unification congress of the Polish Workers' Party (PPR) and Polish Socialist Party (PPS) during meetings held from 15 to 21 December 1948. The unification was possible because the PPS activists who opposed unification (or rather absorption by Communists) had been forced out of the party. Similarly, the members of the PPR who were accused of "rightist – nationalistic deviation" were expelled. "Rightist-nationalist deviation" (Polish: odchylenie prawicowo-nacjonalistyczne) was a political propaganda term used by the Polish Stalinists against prominent activists, such as Władysław Gomułka and Marian Spychalski who opposed Soviet involvement in the Polish interior affairs, as well as internationalism displayed by the creation of the Cominform and the subsequent merger that created the PZPR. It is believed that it was Joseph Stalin who put pressure on Bolesław Bierut and Jakub Berman to remove Gomułka and Spychalski as well as their followers from power in 1948. It is estimated that over 25% of socialists were removed from power or expelled from political life.

Bolesław Bierut, an NKVD agent, ΐ] and a hard Stalinist served as first Secretary General of the ruling PUWP from 1948 to 1956, playing a leading role in the Sovietisation of Poland and the installation of her most repressive regime. From 1947 to 1952, he served as President and then (after the abolition of the Presidency) as Prime Minister. Bierut oversaw the trials of many Polish wartime military leaders, such as General Stanisław Tatar and Brig. General Emil August Fieldorf, as well as 40 members of the Wolność i Niezawisłość (Freedom and Independence) organisation, various Church officials and many other opponents of the new regime including the "hero of Auschwitz", Witold Pilecki, condemned to death during secret trials. Bierut signed many of those death sentences.

Bierut's death in Moscow in 1956 (shortly after attending the 20th Congress of the Communist Party of the Soviet Union) gave rise to much speculation about poisoning or a suicide, and symbolically marked the end of the era of Stalinism in Poland.

Gomułka's autarchic communism

Władysław Gomułka, at the height of his popularity, on 24 October 1956, addressing hundreds of thousands of people in Warsaw, asked for an end to demonstrations and a return to work. "United with the working class and the nation", he concluded, "the Party will lead Poland along a new way of socialism". Ώ ]

In 1956, shortly after the 20th Congress of the Communist Party of the Soviet Union, the PUWP leadership split in two factions, dubbed Natolinians ו Puławians. The Natolin faction - named after the place where its meetings took place, in a government villa in Natolin - were against the post-Stalinist liberalization programs (Gomułka thaw) and they proclaimed simple nationalist and antisemitic slogans as part of a strategy to gain power. The most well known members included Franciszek Jóźwiak, Wiktor Kłosiewicz, Zenon Nowak, Aleksander Zawadzki, Władysław Dworakowski, Hilary Chełchowski.

The Puławian faction - the name comes from the Puławska Street in Warsaw, on which many of the members lived - sought great liberalization of socialism in Poland. After the events of Poznań June, they successfully backed the candidature of Władysław Gomułka for First Secretary of party, thus imposing a major setback upon Natolinians. Among the most prominent members were Roman Zambrowski and Leon Kasman. Both factions disappeared towards the end of the 1950s.

Initially very popular for his reforms and seeking a "Polish way to socialism", Α] and beginning an era known as Gomułka's thaw, he came under Soviet pressure. In the 1960s he supported persecution of the Roman Catholic Church and intellectuals (notably Leszek Kołakowski who was forced into exile). He participated in the Warsaw Pact intervention in Czechoslovakia in 1968. At that time he was also responsible for persecuting students as well as toughening censorship of the media. In 1968 he incited an anti-Zionist propaganda campaign, as a result of Soviet bloc opposition to the Six-Day War.

In December 1970, a bloody clash with shipyard workers in which several dozen workers were fatally shot forced his resignation (officially for health reasons he had in fact suffered a stroke). A dynamic younger man, Edward Gierek, took over the Party leadership and tensions eased.

Gierek's economic opening

In late 1960s, Edward Gierek had created a personal power base and become the recognized leader of the young technocrat faction of the party. When rioting over economic conditions broke out in late 1970, Gierek replaced Władysław Gomułka as party first secretary. Β] Gierek promised economic reform and instituted a program to modernize industry and increase the availability of consumer goods, doing so mostly through foreign loans. Γ] His good relations with Western politicians, especially France's Valéry Giscard d'Estaing and West Germany's Helmut Schmidt, were a catalyst for his receiving western aid and loans.

The standard of living increased markedly in the Poland of the 1970s, and for a time he was hailed a miracle-worker. The economy, however, began to falter during the 1973 oil crisis, and by 1976 price increases became necessary. New riots broke out in June 1976, and although they were forcibly suppressed, the planned price increases were canceled. Δ] High foreign debts, food shortages, and an outmoded industrial base compelled a new round of economic reforms in 1980. Once again, price increases set off protests across the country, especially in the Gdańsk and Szczecin shipyards. Gierek was forced to grant legal status to Solidarity and to concede the right to strike. (Gdańsk Agreement).

Shortly thereafter, in early September 1980, Gierek was replaced as by Stanisław Kania as General Secretary of the party by the Central Committee, amidst much social and economic unrest. Kania admitted that the party had made many economic mistakes, and advocated working with Catholic and trade unionist opposition groups. He met with Solidarity Union leader Lech Wałęsa, and other critics of the party. Though Kania agreed with his predecessors that the Communist Party must maintain control of Poland, he never assured the Soviets that Poland would not pursue actions independent of the Soviet Union. On October 18, 1981, the Central Committee of the Party withdrew confidence on him, and Kania was replaced by Prime Minister (and Minister of Defence) Gen. Wojciech Jaruzelski.

Jaruzelski's autocratic rule

PUWP's newspaper "Trybuna Ludu" issue 13 December 1981 reports Martial law in Poland.

On 11 February 1981, Jaruzelski was elected Prime Minister of Poland and became the First Secretary of the Central Committee of the Polish United Workers' Party on October 18 the same year. Before initiating the plan, he presented it to Soviet Premier Nikolai Tikhonov. On 13 December 1981, Jaruzelski imposed martial law in Poland

In 1982 Jaruzelski revitalized the Front of National Unity, the organization the Communists used to manage their satellite parties, as the Patriotic Movement for National Rebirth.

In 1985, Jaruzelski resigned as prime minister and defence minister and became chairman of the Polish Council of State, a post equivalent to that of president or a dictator, with his power centered on and firmly entrenched in his coterie of "LWP" generals and lower ranks officers of the Polish Communist Army.

The policies of Mikhail Gorbachev also stimulated political reform in Poland. By the close of the tenth plenary session in December 1988, the Communist Party was forced, after strikes, to approach leaders of Solidarity for talks.

From 6 February to 15 April 1989, negotiations were held between 13 working groups during 94 sessions of the roundtable talks.

These negotiations resulted in an agreement which stated that a great degree of political power would be given to a newly created bicameral legislature. It also created a new post of president to act as head of state and chief executive. Solidarity was also declared a legal organization. During the following Polish elections the Communists won 65 percent of the seats in the Sejm, though the seats won were guaranteed and the Communists were unable to gain a majority, while 99 out of the 100 seats in the Senate freely contested were won by Solidarity-backed candidates. Jaruzelski won the presidential ballot by one vote.

Jaruzelski was unsuccessful in convincing Wałęsa to include Solidarity in a "grand coalition" with the Communists, and resigned his position of general secretary of the Polish Communist Party. The Communists' two allied parties broke their long-standing alliance, forcing Jaruzelski to appoint Solidarity's Tadeusz Mazowiecki as the country's first non-Communist prime minister since 1948. Jaruzelski resigned as Poland's President in 1990, being succeeded by Wałęsa in December.

Dissolution of the PUWP

Dom Partii building in Warsaw, former headquarters of PUWP

Starting from January 1990, the collapse of the PUWP became inevitable. All over the country, public occupations of the party buildings started in order to prevent stealing the party's possessions and destroying or taking the archives. On 29 January 1990, XI Congress was held, which was supposed to recreate the party. Finally, the PUWP dissolved, and some of its members decided to establish two new social-democratic parties. They get over $1 million from the Communist Party of the Soviet Union known as the Moscow loan.

The former activists of the PUWP established the Social Democracy of the Republic of Poland (in Polish: Socjaldemokracja Rzeczpospolitej Polskiej, SdRP), of which the main organizers were Leszek Miller and Mieczysław Rakowski. The SdRP was supposed (among other things) to take over all rights and duties of the PUWP, and help to divide out the property of the former PUWP. Up to the end of 1980s, it had considerable incomes mainly from managed properties and from the RSW company ‘Press- Book-Traffic’, which in turn had special tax concessions. During this period, the income from membership fees constituted only 30% of the PUWP's revenues. After the dissolution of the PUWP and the establishment of the SdRP, the rest of the activists formed the Social Democratic Union of the Republic of Poland (USdRP), which changed its name to the Polish Social Democratic Union, and The 8th July Movement.

At the end of 1990, there was an intense debate in the Sejm on the takeover of the wealth that belonged to the former PUWP. Over 3000 buildings and premises were included in the wealth and almost half of it was used without legal basis. Supporters of the acquisition argued that the wealth was built on the basis of plunder and the Treasury grant collected by the whole society. Opponents of SdRP (Social Democratic Party of the Republic of Poland) claimed that the wealth was created from membership fees therefore, they demanded wealth inheritance for SdPR which at that time administered the wealth. Personal property and the accounts of the former PUWP were not subject to control of a parliamentary committee.

On 9 November 1990, the Sejm passed "The resolution about the acquisition of the wealth that belonged to the former PUWP". This resolution was supposed to result in a final takeover of the PUWP real estate by the Treasury. As a result, only a part of the real estate was taken over mainly for a local government by 1992, whereas a legal dispute over the other party carried on till 2000. Personal property and finances of the former PUWP practically disappeared. According to the declaration of SdRP MP's, 90-95% of the party's wealth was allocated for gratuity or was donated for a social assistance.

The Polish Communist Party (2002) claims to be the successor of the party.


Demise of the Regime

What explains this turn? Four factors seem key: the weakness of the proletarian dimension of Solidarity after martial law, now that it no longer operated as a trade union acceptance of the emerging consensus about the alleged failure of the entire left project a desire to curry favor with Western decision-makers and a changing philosophical assessment, resulting from the crushing of Solidarity in 1981.

Previously, Solidarity’s leadership had seen widespread civic participation as the ground on which democracy can be built. But that had now been tried and failed. Many were swayed to the belief that private property offered the strongest foundation for the guarantee of civic autonomy they saw as the basis for democracy.

Solidarity’s turn to neoliberalism was thus not just a matter of “betrayal.” Such an interpretation puts too much emphasis on subjective leadership and not enough on the global economic and ideological context of the time. Nevertheless, the turn meant that when Solidarity did reemerge, it would be a very different kind of organization, overseeing a very different kind of politics.

The stalemate of martial law began to crack with the elevation of Mikhail Gorbachev to head of the Soviet Communist Party in 1985. While Gorbachev himself had a broadly social-democratic disposition, apparent in his connection with Czech supporters of the 1968 Prague Spring, his willingness to allow Eastern European countries to go their own way stemmed also from Soviet economic needs. Put simply, the Soviet Union was tired of supplying to its satellites, in exchange for mid-quality goods and political support, the precious oil and gas it could have been selling to the West for hard currency.

In 1986, the Polish government freed all political prisoners. Solidarity’s leadership pushed for open negotiations, which the government rejected until another Gdańsk ship workers’ strike in 1988 showed the risks of further delay. Round-table negotiations commenced formally in February 1989.

Those talks concluded in April with the restoration of Solidarity and an agreement to hold partially free elections in June. Solidarity swept those elections so thoroughly that the Communist Party allowed a Solidarity-led government to be sworn in by September. The Berlin Wall fell two months later.


Polish Workers Struggle to MaintainTheir Dignity and Solidarity

מ International Viewpoint, No. 0, 28 January 1982, pp. 6&ndash7.
Marked up by Einde O’Callaghan for the Encyclopaedia of Trotskyism On-Line (ETOL).

In the sixteen months between the August 1980 strikes and the unleashing of massive repression on December 13, 1981, the working people of Poland recovered their sense of human and national dignity, their confidence in themselves, their class, and their country.

&ldquoPoland is herself again,&rdquo Solidarnosc activists told me in August. &ldquoWe are the only country that kept its honor throughout the second world war. It was possible to impose totalitarian tyranny only because the country was totally destroyed.&rdquo

One-fourth of the Polish population was killed in the second world war. After the heroic uprising of 1944, Warsaw was leveled, and its surviving population deported to Nazi concentration camps.

The war was followed by purges, terror, and continued penury. In August, a forester in the Carpathian mountains complained to me that he had not had a single easy day since the Nazi invasion.

After the workers forced the government, temporarily, to accept their right to organize and express themselves even in a limited way, a profound sense of dignity and consideration for other people, a determination not to be dehumanized and humiliated again, pervaded Poland. Not even increasingly desperate shortages could break down this intense feeling of human worth and solidarity. The Polish people were acutely conscious of the need at all cost to maintain relationships of dignity and mutual respect among themselves.

Now, the regime that declared war on its own people in order to stop the rise of the democratic workers movement has launched a ruthless campaign to destroy the sense of dignity and honor in the Polish workers and the Polish people.

That is why the regime is forcing the workers to do their jobs under the guns of the military. It cannot run an economy at gunpoint. But the Polish Stalinist bureaucracy can only hope to survive if it can humiliate the masses of working people, destroy their belief in their own worth, and that of their fellow workers and their fellow Poles. Only then could the small minority of totally corrupt bureaucrats and their servants feel safe in Poland.

One of the bureaucracy&rsquos main devices is a familiar one in the history of the trade unions in most countries: the &ldquoYellow Dog&rdquo contract.

Workers returning to their jobs after the military crackdown were required to sign a declaration saying:

&ldquoI hereby state that I have taken cognizance of the note of the administrative chief of the cabinet of the Council of Ministers dated December 17, 1981, and I affirm that I am fully aware of the duty incumbent upon me to behave in accordance with the principles of people&rsquos legality.

&ldquoTaking as my guide the interests of society and the principles of building socialism, I pledge always to uphold the authority of the people&rsquos power and to execute scrupulously the orders of my superiors, and to keep uppermost in my mind always the socialist development of the People&rsquos Republic of Poland and loyalty to the people&rsquos state.

&ldquoConsidering that many leading organs of the trade-union Solidarnosc have openly acted against the constitutional bodies of the state and administration, seeking, on the basis of counter-revolutionary positions, to overthrow the socialist system, I declare that I have resigned from this union.&rdquo

A government document smuggled out of Poland by Solidarnosc sets down the procedure for &ldquointerviewing&rdquo state employees. Among other things it says:

& ldquo. during the conversation, the special responsibilities of every employee of the central administration must be stressed and the interviewee should make a formal pledge to carry them out .

&ldquoThe following promise should be obtained, that the interviewee will not have anything to do with Solidarnosc, neither while it is suspended nor afterwards if this union is not permitted to organize among state administrative employees.

&ldquoWorkers who do not give the required response cannot be maintained in the central state administration.

Like the late shah in Iran, General Jaruzelski has carried his repression so far that he has made possession of camping equipment a political crime, according to a January 5 UPI dispatch. The general is especially interested in knacksacks. Solidarity activists use them to carry leaflets. In fact, the practice is so widespread that the underground union has called on Poles to carry knacksacks whenever they can so as to provide cover for its couriers.

The regime also has to try to intimidate the young people of Poland. One of the baying hounds of the degenerate regime, Anna Powloska, a writer for the party paper, Trybuna Ludu has taken up the problem of the youth who &ldquodeveloped a taste for expressing themselves in strikes and protests.&rdquo

In this context, the report cited in a January 8 Prensa Latina dispatch that &ldquosoldiers are taking part in meetings with students to explain to them why the state of siege was declared,&rdquo assumes sinister implications.

After the military crackdown, callers to certain numbers found themselves being informed &ldquothis conversation is under scrutiny.&rdquo The only purpose such a practice can serve is to create an atmosphere of fear.

All journalists are being subjected to special interrogation. על פי א Los Angeles Times Service dispatch of January 12, about half the staff of Kurier Polski survived it. The questions included: How do you assess Solidarity? How do you assess the events of December 13? And: Should a journalist simply inform his readers or should he try to shape their opinions?

Such questions are obviously designed to make journalists crawl on their bellies. What they test is the flexibility of the &ldquointerviewee&rsquos&rdquo spine.

Even in the first days of shock and disarray after the mass arrests and military attacks on factories, the scattered leaders and activists of Solidarity began to fight this attempt to break the moral integrity of the Polish people.

In Katowice a Solidarity bulletin issued December 21 included the following point: &ldquoDon&rsquot distrust your neighbor &ndash your enemy are the cops, the careerists, and informers.&rdquo It also advised: &ldquoShun the company of careerists, informers, and the commissars.&rdquo It called on its readers to &ldquohelp in every way the families of those arrested, wounded, and murdered.&rdquo

In an open letter circulated by the clandestine Solidarity, Zbigniew Janas, one of the leaders of the URSUS plant, wrote on December 17, to the new plant manager, a certain Stawoszykiewicz:

&ldquoI was surprised to learn that you have taken over Director Wilk&rsquos job since he was fired. I wrote him letters which he was unfortunately not there long enough to get. In the name of our past work together, I am writing you on the same subject. For some days, I have been pursued like a thief or a bandit simply because I wanted to rebuild our country after it was so efficiently wrecked by the Communist Party. But I am not afraid. I have been educated by the opposition and forged in the struggle against this inhuman and anti-national regime .

&ldquoToday they have put you in Director Wilk&rsquos place in the hope that you will be able to oppress people with sufficient force. I would not like to think that you were deceiving us these past months. I would like to believe that you remember all we talked about. Solidarity is not dead and will not die. The time will come when all of us will have to make an accounting and say what they did to help people, how many people they saved from losing their jobs. And no one will be able to justify themselves by saying that they were afraid and could not do anything.

&ldquoRemember that your duty and that of those working with you is not to prevent people from organizing to aid the families of those that have been arrested. It is your duty to make sure that these families לקבל ration cards, even if you and your fellow directors have to give up your own.&rdquo

&ldquoYou should do what I have said, as a man and as a Pole. Do not forget that this country cannot long be governed at gunpoint. The tears that are shed in my house and those of my friends, known and unknown, will turn into stones that will batter down the ambitions of the enemies of the people who know no tolerance but understand only force.&rdquo

The January 15 issue of the Paris daily Liberation reported that the first time Western journalists were able to visit Poznan, a Solidarity leader, Zdzislaw Rozwalak, told them in front of party officials that he was renouncing the oath of allegiance that he made to the military regime on December 13: &ldquoI made it under duress before I knew what was really happening in the country.&rdquo The dispatch said that in the Cegielski factory many workers openly wore Solidarity badges and some even the initials &ldquoAE,&rdquo �which stands for &ldquoanti-socialist element&rdquo and is worn to show contempt for Stalinist propaganda.

Thus far the government has been resoundingly unsuccessful in getting Solidarity leaders or activists to &ldquoconfess&rdquo and &ldquorepent.&rdquo In fact, it has been unable even to erase the symbols of courage and defiance.

&ldquoIn front of the gates of the Wujek mine in Katowice where seven members of Solidarity were killed,&rdquo לה מאטין&rsquos special correspondent reported January 20, &ldquoa tall cross has been erected, and seven miners�helmets put with it. Many people come to place flowers there. The inscription on the cross remains untouched. It says &lsquothey died for freedom&rsquo.&rdquo

Once the government succeeded in taking Solidarity by surprise, once it was able to cut off communications throughout the country and disorganize the union, the sit-in strikes in the strongholds of the workers movement had no chance of success. But the desperate resistance of these groups of workers has left an example of courage. Some of the hardest and most prolonged fighting took place at the giant Nowa Huta factory in Cracow. The statement issued by the workers there is still circulating in Poland. Among other things, it says:

&ldquoThe battle is one of fear. It is not surprising that we are afraid. We have families, wives, children, jobs. And we know what they are capable of, because we know the history of our country. But remember, they are more afraid than we are. Hiding behind their masks, their clubs, their tanks, their riot shields (literally, the glass panes used on reptile cages), they are afraid of us! . There are not many of them. Pistols, tanks, clubs are no good against a united people. They are counting on fear . If we want to remain free, we must remain calm, dignified, we must conquer fear. Even if they go to the last extreme, our quiet courage will bring victory, today and forever. We are not fighting for big words, we are fighting to remain human beings.&rdquo

The same theme was repeated in a call for organizing a mass resistance movement issued by the underground leaders of Solidarity which reached the West late in January.

&ldquoClandestinity must not become a mask for fear . From the beginning, underground activists must learn that arrest and interrogation are not the end of the struggle but the beginning of a new struggle, still harder and more lonely .

&ldquoThe regime thinks we are slaves. We will never accept that role.&rdquo

The fact that after more than a month of a massive military crackdown and the reinstitution of totalitarian repression a national leader of Solidarity, Zbigniew Bujak, is still free and issuing political statements, testifies that the &ldquoquiet courage&rdquo the Nowa Huta workers talked about has not been broken. Such a thing would be impossible without countless acts of quiet heroism and sacrifice by thousands of ordinary people.

Even in their present state of disorganization and uncertainty, the Polish masses have been able to force the mad-dog Stalinist dictatorship of General Jaruzelski to back off to a certain extent in its repression and attack on their standard of living.

That is the achievement and strength of Solidarity. It is the sort of power that makes revolutions in large and modern countries. Trotsky, the organizer of the first workers army, stressed this in opposition to the elitist and romanticists, to the high priests of Stalinist mythology.

However, this power has to be directed, focused, concentrated. This requires a leadership forged in struggles and having a clear perspective. It also requires a conviction driven deep into the masses that there is no hope but to fight for victory regardless of the cost. Before the struggle for workers democracy can be won, those basic moral and political victories have to be achieved.

The Polish working class and the Polish people have been well prepared by their history and the development of their country to emerge strengthened from this test and to lead all humanity forward to the achievement of their ideals of justice, dignity, and freedom.


יפן

After Japan’s surrender in 1945, Allied occupation reforms spurred a spectacular spread of independent trade unions, which had been eliminated during wartime. Until it was halted in 1949–50 by sharp deflation, revision of labour laws, and a purge of leftists, unionism enlisted 6 million members—almost half of all workers. Unions resumed steady growth after 1955 as industrial employment leaped upward with Japan’s economic “miracle.” Organized labour peaked in 1975 at 12.6 million members, one-third of all eligible workers, becoming the third largest movement among the industrialized democracies. As economic expansion slowed following the 1973–74 oil crisis and subsequent industrial restructuring toward hard-to-unionize services, union membership leveled off to one of every four workers.

Backed by new constitutional rights to organize, bargain, and strike, in sharp contrast to prewar years, Japanese unions made notable achievements as they increasingly emphasized industrial activity. Genuine union-management negotiations and wide-ranging joint consultation at enterprise, industrial, and national levels became well institutionalized. Also established was comprehensive legislation for labour standards and social security. Unions provided the principal support for such “progressive” political parties as the Socialists, Democratic Socialists, and Communists, in opposition to the conservative Liberal-Democrats, who reigned continuously after 1948. However, unions were faulted for severe ideological disunity, undue employer influence, and a narrow focus on their members’ interests to the neglect of unorganized workers and the wider society.

A chief feature of Japanese unionism is its decentralized “ enterprise-level” structure. Numbering more than 70,000, most basic union organizations form inside, not across, large-scale private enterprises and government agencies. Democratically run, well-financed, and self-staffed, the typical enterprise union actively represents only workers “permanently” employed in the firm—blue- and white-collar together and also foremen. This rank-and-file choice reflects the influence of fundamental economic, technological, and sociopolitical forces in Japanese society. Some theories explain it as the legacy of Japanese feudalism or as part of a system of employer “paternalism,” but most important has been what can be called a labour-market “dualism.” This evolved as Japan rapidly industrialized with sharply separated work forces for the relatively few large-scale, technologically advanced oligopolies on the one hand and for the millions of less secure small- and medium-size firms on the other hand. Considerable differentials in wages, benefits, working conditions, and employment security have long favoured the larger firms, so that a major reason to unionize within such enterprises lies in shared motivations among permanent workers to protect their advantages while simultaneously avoiding harm to their company’s competitive strength.

In order to obtain and preserve gains and to avoid divisions, most unions seek coordination and guidance through industrywide federations and national centres. Upper-level organizations, although less well-financed, gradually have gained influence over enterprise unions despite decades of severe ideological rivalry, which began in the 1920s and revived with Japan’s defeat in World War II. From the 1950s to the 1980s, Sōhyō, the Socialists’ backbone, and Dōmei, the Democratic Socialist mainstay, fiercely competed, but, along with two lesser centres, they finally achieved unity in 1989 with the founding of Rengō (Japanese Trade Union Confederation), embracing almost eight million members. Rengō potentially offers a broadened role for organized labour. It aims to shift union power from the enterprise to upper levels by merging the numerous industrial federations, embracing millions of unaffiliated union members, and organizing the unorganized in cross-enterprise union structures.

In 1955 Sōhyō successfully coordinated union demands by launching the first shuntō (“spring offensive”) this has since been continued annually for the bargaining of general wage and benefit increases in April, when Japan’s fiscal year begins. Shuntō counters the tendency toward disparate settlements at the enterprise level, where union–management negotiations formally occur, and also spills over into nonunion sectors, thus resembling an “ incomes policy” mechanism. Shuntō subject matter has gradually broadened to include issues such as work hours, pensions, and housing, as well as large wage bonuses paid once or more each year.


צפו בסרטון: פועלים YOUNG - מה זה מינוס בחשבון?