We are searching data for your request:
Upon completion, a link will appear to access the found materials.
מלחמת העצמאות
מלחמת העצמאות
עם הכרזת העצמאות כדלקם, נכנסה אמריקה למלחמה לעצמאות עם בריטניה הגדולה: מלחמת המהפכה. במהלך כל המלחמה פיתחה אמריקה את תחושות הלאומיות האמיתיות הראשונות שלה ובסופו של דבר ניצחה במאבק על החירות.
יתרונות/חסרונות לבריטניה: הבריטים היו מצוידים היטב, מאומנים היטב וממושמעים. היה להם צי חזק להנחית חיילים, כוחות תובלה, תקשורת שמירה וקווי אספקה. כמו כן, היה להם סכום כסף גדול שניתן להשתמש בו כדי לשכור שכירי חרב זרים. עם זאת, מספרן עלה על מספר ארה"ב.
יתרונות/חסרונות לארה"ב: מתיישבים רבים ידעו כיצד להשתמש בנשק חם. היה להם טווח רובה ודיוק גבוהים יותר מהמוסקים הבריטיים המשופעים. וושינגטון הייתה מפקדת ראשית מכובדת ומנוסה ביותר, והם נלחמו בשטח שלהם. עם זאת, כוחם הימי היה פחות מזה של בריטניה.
נאמנים/סיפורים: הם היו אנשי דת אנגליקנים, מיעוטים אתניים ודתיים, פקידי ממשל וכמה סוחרים עשירים כללו את הנאמנים. כחמישית עד שליש מהאוכלוסייה נותרו נאמנים לבריטניה. הם חשו שמלחמה מיותרת לשמירה על זכויות המושבים, ושמרו על כבוד המלוכה. אולם רוב המיעוטים האתניים והדתיים היו תומכי המהפכה. שמונים אלף נאמנים עזבו והשאירו את תפקידם לאחרים.
ג'ון אדמס: הוא היה אחד הגברים הראשונים שהציעו עצמאות אמריקאית עם תחילת המהפכה. יתר על כן, הוא כיהן בוועדת העצמאות, וגם עזר לשכנע את הקונגרס היבשתי השני לאמץ את מגילת העצמאות. בקונגרס ובמשימות דיפלומטיות בחו"ל, הוא שירת את המטרה הפטריוטית.
אביגיל אדמס: למרות שהייתה לה השכלה פורמלית נדירה, היא הייתה בין הנשים המשפיעות ביותר בימיה, במיוחד כמנהיגת אופנה ומגשרת חברתית. היא הייתה אשתו של ג'ון אדמס, ואמו של ג'ון קווינסי אדמס. כמו כן, היא ערערה על היעדר שוויון לנשים והייתה תומכת נחרצת במלחמת המהפכה.
רחמים אוטיס וורן: לפני המשבר הקיסרי, היא הייתה ידועה בשירה הלא פוליטית שלה, אך עד מהרה החלה לכתוב סאטירות פוליטיות בתחילת שנות ה -70 של המאה ה -19. בכך ערערה על ההנחה שנשים תלויות באופן טבעי בגברים. כפיפות הנשים, שהיתה מובנת מאליה, הפכה מאוחר יותר לדיון.
ג'ורג 'וושינגטון והמהפכה: ג'ורג 'וושינגטון הקים את הצבא היבשתי שלחם נגד הבריטים. הוא השפיע רבות על שכנוע המדינות להשתתף באמנה החוקתית, והוא ניצל את יוקרתו כדי לעזור לאשרור את החוקה. הוא צבר מוניטין טוב מהמלחמה הצרפתית וההודית בשנת 1763. ניסיונו הצבאי המוקדם לימד אותו את הסכנות של ביטחון יתר והכרח נחישות כשהוא מתמודד עם תבוסה.
אדמונד בורק: אניבשנת 1766 נבחר לפרלמנט. כמעט מיד ביקש בורק לבטל את חוק הבולים. הוא דחק בצדק ופיוס כלפי המושבות האמריקאיות בעלון, מחשבות על הסיבה לחוסר שביעות הרצון הנוכחי, ובשני נאומים "על מיסוי אמריקאי" ו"פייס עם אמריקה ".
בנימין פרנקלין והמהפכה: מ פנסילבניה כיהן בוועדת העצמאות בשנת 1776. יתר על כן, כראש ממשלה בבריטניה, הוא יחד עם ג'ון אדמס וג'ון ג'יי חתם על הסכם שלום בין ארה"ב לאנגליה, שעניינה גבולות אמריקאים חדשים, בנובמבר. 30, 1782.
לאפייט: הקשרים ההדוקים של המרקיז דה לאפייט עם בית המשפט הצרפתי בשנת 1778 הצביעו על כך שלואי ה -16 עשוי להכיר בעצמאות ארה"ב ולהכריז מלחמה על בריטניה. לאחר כניסת צרפת וארצות הברית לברית נגד בריטניה הגדולה, לפאייט חזר לצרפת כדי לקדם את מתן הסיוע הכספי והצבאי לאמריקאים.
ג'ורג 'רוג'רס קלארק: ג'ורג 'רוג'רס קלארק הוביל 175 מיליציות ומתנדבים צרפתים במורד נהר אוהיו ולקח כמה מבצרים בריטים לאורך עמק אוהיו הצפון -מערבי באביב 1778. הוא היה מודד וגורמי גבולות שהובילו גם פעולות צבאיות מוצלחות נגד הודים בעלי ברית לבריטים על גבול מערבי.
בנדיקט ארנולד: הוא הוביל את אחד מצבאות היבשת לקנדה אך הובס. פטריוט נלהב, מאוחר יותר הוא הפך לבוגד. עם 400 איש, הוא תקף את פורט טיקונדרוגה באפריל 1775, יחד עם איתן אלן, שהקים צבא לאותה מטרה, אך ללא פיקוד.
רוברט מוריס: כאשר ארצות הברית, על פי תקנון הקונפדרציה, לא הצליחה למנוע פשיטת רגל לאומית, פנה הקונגרס אליו. בתקווה להבהיל את המדינה ליצור מקור הכנסה לאומי קבוע, הוא תיכנן את המזימה של ניובורג יחד עם אלכסנדר המילטון.
ג'ון פול ג'ונס: קפטן ארצות הברית ג'ון פול ג'ונס תקף את השטח הבריטי, שהעלה את המורל והיוקרה האמריקאים. הוא גם הוביל את הספינה המפורסמת, בונהום ריצ'רד, נגד ספינת בריטניה, הסראפים, שבה הובאה המלחמה לחופי אנגליה, מה שהגביר את המורל והאמינות האמריקאים.
המלחמה בים: קפטנים אמריקאים כמו ג'ון פול ג'ונס לחמו במלחמה בים במהלך מלחמת העצמאות נגד בריטניה. למרות היתרון הימי של בריטניה, ב- 23 בספטמבר 1779, ג'ונס העסיק את הפריגטה הבריטית, הסראפים, בים הצפוני. זה היה הקרב הימי המפורסם ביותר במלחמה.
צבא יבשתי: צבא היבשת, המורכב מגברים קולוניאליים, כלל פחות מ -10,000 גברים שהוכנו לתפקיד בעת ובעונה אחת. מתוך 250 אלף הגברים הפוטנציאליים החיים במושבות, הצבא היבשתי היה די זעיר עם שחר המלחמה. בראשות ג'ורג 'וושינגטון, צבא זה נלחם בקרבות שונים כגון וואלי פורג'.
אינדיאנים במלחמת המהפכה: הרחבת המתיישבים לעמק אוהיו גרמה את האינדיאנים המערביים לברית ברית עם הבריטים. במזרח, האירוקואים בניו יורק היו ניטרליים עד שנת 1777, כשששת אומות הקונפדרציה האירוקית התפצלו והותירו את כולם מלבד הטוסקאראס ורוב האנידאס בצד הבריטים.
אמריקאים שחורים במלחמת המהפכה: כ -5,000 שחורים שירתו בצבא ובצי, בעיקר בני חורין בניו אינגלנד, ולחמו בכל קרב גדול של המלחמה. עם זאת, הדרום חשש למרידות עבדים אפשריות, מה שמעכב את השימוש בשחורים בדרום. המושל דנמור הציע חופש לעבדים שהצטרפו לצבא הבריטי.
פלישה לקנדה: הגנרל האמריקאי ריצ'רד מונטגומרי אילץ את הבריטים לפנות את מונטריאול בשנת 1775 ולפלוש לקנדה. כוח שני בראשות בנדיקט ארנולד פלש לאדמה על ידי שילוב התקפה על קוויבק אולם, היה זה כישלון בכך שמונטגומרי נהרג, בנדיקט נורה, ושליש מהכוחות הקולוניאליים נהרגו או נלכדו.
הקרב על גבעת הבונקר (גבעת הגזע): שלושה גנרלים בריטים הגיעו לבוסטון במאי 1775 כדי לסייע לגנרל גייג '. לאחר שתי התקפות בריטיות כושלות על גבעת הגזע, נגמרו למתיישבים התחמושת, והבריטים הצליחו. למתיישבים היו כעת שתי אפשרויות: להתחייב למהפכה בקנה מידה מלא, או לקבל את שלטון הבריטים.
"בונהאם ריצ'רד" ו"סראפיס ": ג'ון פול ג'ונס לקח פיקוד על ספינת סוחר צרפתית שנבנתה ושנה את שמו לארה"ב. בונהאם ריצ'רד. ב- 23 בספטמבר 1779, הוא העסיק את הפריגטה הבריטית, הסראפים, בים הצפוני. זה היה הקרב הימי המפורסם ביותר במהפכה האמריקאית.
קונווי קאבל: אלוף ארצות הברית תומאס קונווי כתב מכתב לגנרל הורציו גייטס שחשף צד צבאי של קונווי קאבל, שמטרתו סילוק וושינגטון כמנהיג הצבא היבשתי. קונוויי התפטר מאוחר יותר לאחר חשיפות פומביות שלאחר מכן, והוחלף על ידי פרידריך פון שטובן.
הסיבות לברית הצרפתית משנת 1778: צרפת כרתה שני הסכמים עם אמריקה, בפברואר, 1778. הראשון היה הסכם רצון טוב ומסחר, והעניקו מעמד לאומי מועדף ביותר זה לזה. ההסכם השני היה הברית הצרפתית משנת 1778, שתהיה אפקטיבית אם תפרוץ מלחמה בין בריטניה וצרפת.
סרטוגה: הגנרל הבריטי ג'ון בורגוין חש מוצף מכוח גדול פי שלושה משלו, ונכנע ב -17 באוקטובר 1777. הדבר אילץ את הבריטים לשקול אם להמשיך את המלחמה או לא. הניצחון האמריקאי בקרב סראטוגה שכנע את הצרפתים כי לארה"ב מגיעה הכרה דיפלומטית.
וואלי פורג ': ניצולים אמריקאים מהקרב בברנדיוויין קריק צעדו דרך וואלי פורג 'בתחילת דצמבר 1777. הצבא הקונטיננטלי צעד דרך עמק פורג' בעוד הצבא הבריטי נח קילומטרים משם בפילדלפיה. לאחר הגעתו של הברון פרידריך פון שטובן, צבא הקונטיננטל יצא מוואלי פורג '.
הסינים: הם היו שכירי חרב גרמנים שהורכבו מכ -30,000 חיילים בצבא הבריטי במהלך מלחמת המהפכה. הם נלחמו בין 162,000 בריטים ונאמנים אחרים אך מספרם עלה במספר 220,000 חיילים של הצבא היבשתי.
הגדוד "השחור": הם היו קבוצה של אנשי דת מכובדים שהטיפו נגד עריצות בריטית והתנגדות לרשות הבריטית בשנת 1765. מכיוון שהדרשות היו צורת תקשורת כה נפוצה, כמעט כל קולוניסט ראה צום ותקשורת ציבוריים ונדבקו ברעיון שזה לא חטא לדחות את בריטניה.
הגנרל תומאס גייג ': הוא היה מפקד הכוחות הצבאיים של בריטניה באמריקה משנת 1763 עד 1775. באפריל 1775 הוציא פקודה לחיילים בריטים לצעוד הלאה כדי לתפוס קונקורד ולתפוס נשק אמריקאי המאוחסן שם. במהלך הקריירה שלו כמפקד ראשי, מונה למושל החדש של מסצ'וסטס.
גנרלים בריטים: הנרי קלינטון, וויליאם האו, ג'ון בורגוין: הגנרל האו תכנן להקים מטה בניו יורק בשנת 1776 אך התעכב על ידי בריחת וושינגטון ללונג איילנד. הגנרל בורגוין נלכד בסרטוגה בשנת 1777 ונאלץ להיכנע. הגנרל קלינטון ירש את האו כמפקד העליון בשנת 1778.
יורקטאון, לורד קורנווליס: וושינגטון, יחד עם הצי הצרפתי של אדמירל דה גראסה, לכדו את הגנרל הבריטי קורנווליס בחצי האי יורקטאון. המצור על יורקטאון החל בספטמבר 1781, והסתיים כאשר קורנווליס הבין שהוא איבד שלוש נקודות מפתח סביב יורקטאון ונכנע.
הליגה לנייטרליות מזוינת: הקיסרית של רוסיה, קתרין השנייה, הצהירה בשנת 1780, והגבילה את קטגוריית הדבקות לתחמושת ולכלי מלחמה חיוניים. היא גם הבטיחה את חופש הניווט של מדינות ניטרליות, אפילו לנמלי לוחמים. ארה"ב לא יכלה להצטרף מכיוון שנלחמה במלחמת המהפכה.
חוזה פריז, 1783: בריטניה וארצות הברית חתמו על הסכם פריז, שהביא לסיומה של המהפכה האמריקאית, ב -3 בספטמבר. בריטניה הגדולה הכירה ב -13 המושבות לשעבר כארצות הברית החופשית והמנהלת את עצמה.
תככים צרפתיים ובריטים על גבולות ארה"ב (בהסכם פריז): צרפת ובריטניה חלקו עניין רב בשטח האמריקאי בעקבות מלחמת העצמאות. הצרפתים רצו להמשיך את מגוריהם בווירג'יניה, מה שהוביל למחלוקת נוספת בינם לבין המתיישבים.
ההשפעה החברתית של המלחמה: נשים לא קיבלו את המעמד הנרמז על ידי האידיאלים של המהפכה האמריקאית. למרות שהמהפכה נלחמה בשם החירות, העבדות עדיין הייתה קיימת, ויצרה פרדוקס בין העבדות לחירות. עם זאת, העבדות כמעט הסתיימה בצפון בתקופה המהפכנית.
כמה מהפכני ?: למרות שהמושבות לשעבר הצטרפו לשלטון מרכזי המסופק על ידי תקנון הקונפדרציה, הן עדיין פעלו באופן עצמאי בתחומים שונים. חלק מחוקות המדינה היו זהות לאמנות האנגליות ששלטו בהן. מצד שני, רעיון ההפרדה בין הכנסייה והמדינה הלך והתחזק, הסובלנות כלפי מיעוטים דתיים נפוצה יותר, האינפלציה התרחבה, התעשייה עוררה והסחר עם מדינות זרות גדל.
התפרקות, פסל חופש הדת של וירג'יניה: תומאס ג'פרסון עבד על חוק החירות הדתית של וירג'יניה לאחר הכרזת העצמאות. הוא הפך לחוק בשנת 1786, והיה המודל לסעיף בתיקון הראשון המבטיח חופש דת. הפרדת הכנסייה והמדינה הפכה פופולרית יותר.
חוקות מדינות חדשות: היה צורך במושבות לשעבר להרכיב ממשלות מדינה חדשות לאחר נפילת הסמכות הבריטית בשנת 1775. מצביעי מסצ'וסטס התעקשו כי חוקה תיעשה על ידי מוסכמה ולא על ידי המחוקק, מתוך תקווה להפוך אותה למרומזת עדיפה על המחוקקים. רוב חוקות המדינה כללו כתב זכויות, אם כי החוקים נעים בין מודלים דמוקרטיים במיוחד ועד מחוקקים חד -מצלמים.
קונספיריית ניובורג: האומה החדשה לפי תקנון הקונפדרציה הייתה במשבר פיננסי. באמצעות קונספיריית ניובורג, אשר תוכננה על ידי אלכסנדר המילטון ורוברט מוריס, איים הצבא, ששכרם היה מאוחר, לאלץ את המדינות למסור יותר כוח לשלטון הלאומי.
תוכן
תנועת העצמאות האינדונזית החלה במאי 1908, המונצחת כ"יום ההתעוררות הלאומית "(אינדונזית: הארי קבאנגקיטן נסיונל). לאומיות ותנועות אינדונזיות התומכות בעצמאות מהקולוניאליזם ההולנדי, כגון בודי אוטומו, המפלגה הלאומית האינדונזית (PNI), אסלאם שרקאת והמפלגה הקומוניסטית האינדונזית (PKI), צמחו במהירות במחצית הראשונה של המאה ה -20. בודי אוטומו, סרקט אסלאם ואחרים נקטו אסטרטגיות של שיתוף פעולה על ידי הצטרפות ליזמים ההולנדים פולקסראד ("מועצת העם") בתקווה שאינדונזיה תזכה לשלטון עצמי. [15] אחרים בחרו באסטרטגיה שאינה משתפת פעולה ודורשת את חופש השלטון העצמי מהמושבה בהודו המזרחית ההולנדית. [16] הבולטים מבין המנהיגים הללו היו סוקרנו ומוחמד האטה, שני סטודנטים ומנהיגים לאומנים שנהנו מהרפורמות החינוכיות במדיניות האתי ההולנדית.
כיבוש אינדונזיה על ידי יפן במשך שלוש שנים וחצי במהלך מלחמת העולם השנייה היה גורם מכריע במהפכה שלאחר מכן. להולנד הייתה מעט יכולת להגן על המושבה שלה נגד הצבא היפני, ובתוך שלושה חודשים בלבד מההתקפות הראשוניות שלהם כבשו היפנים את הודו המזרחית ההולנדית. בג'אווה, ובמידה פחותה בסומטרה (שני האיים הדומיננטיים של אינדונזיה) התפשטו היפנים ועודדו רגש לאומני. למרות שזה נעשה יותר לטובת היתרון הפוליטי היפני מאשר מתמיכה אלטרואיסטית בעצמאות אינדונזית, תמיכה זו יצרה מוסדות אינדונזים חדשים (כולל ארגוני שכונה מקומיים) ומנהיגים פוליטיים גבוהים כמו סוקרנו. לא פחות מהותי למהפכה שלאחר מכן, היפנים הרסו והחליפו חלק ניכר מהתשתיות הכלכליות, הניהוליות והפוליטיות שנוצרו על ידי הולנד. [17]
ב -7 בספטמבר 1944, כשהמלחמה הלכה רע ביפנים, הבטיח ראש הממשלה קויסו עצמאות לאינדונזיה, אך לא נקבע מועד. [18] עבור תומכי סוקארנו, הודעה זו נתפסה כצדקת על שיתוף הפעולה שלו עם היפנים. [19]
בלחץ רדיקלי ופוליטי פמודה קבוצות "נוער", סוקרנו והטא הכריזו על עצמאות אינדונזיה, ב- 17 באוגוסט 1945, יומיים לאחר כניעתו של הקיסר היפני באוקיינוס השקט. למחרת בחרה ועדת ההכנה לעצמאות אינדונזיה (PPKI) את סוקארנו כנשיא, ואת האטה כסגן הנשיא. [20] [21] [22]
הַכרָזָה
אנו, תושבי אינדונזיה, מכריזים בזאת על עצמאותה של אינדונזיה.
עניינים הנוגעים להעברת כוח וכו 'יבוצעו באמצעים זהירים ובזמן הקצר ביותר האפשרי.
ג'קרטה, 17 באוגוסט 1945 [23]
על שם תושבי אינדונזיה,
[חתום] סוקרנו - האטה
(תרגום משרד החוץ, אוקטובר 1948) [24]
מהפכה ועריכת ברסיאפ
זה היה באמצע ספטמבר לפני שהחדשות על הכרזת העצמאות התפשטו לאיים החיצוניים, ואינדונזים רבים המרוחקים מבירת ג'קרטה לא האמינו בכך. עם התפשטות החדשות, רוב האינדונזים באו להתייחס לעצמם כפרו-רפובליקנים, ומצב רוח של מהפכה סחף ברחבי המדינה. [25] הכוח החיצוני השתנה יעברו שבועות עד שייכנסו משלוחי כוחות בעלות הברית לאינדונזיה (בין היתר בגלל חרמות ושביתות, באוסטרליה, על גיבוש, העמסה ואיוש שיט הולנדי מאוסטרליה שבה התבססה ממשלת הודו המזרחית הגולה בגלות). . שביתות אלה נשברו במלואן רק ביולי 1946. [26] היפנים, לעומת זאת, נדרשו על פי תנאי הכניעה הן להניח את נשקם ולשמור על סתירה שחלקם נפתרו על ידי מסירת נשק לידי אימון יפני. אינדונזים. [27] [28]
הכוח המתקבל שהתפוג בשבועות שלאחר הכניעה היפנית, יצר אווירה של אי ודאות, אך גם הזדמנות של הרפובליקנים. [27] רבים פמודה הצטרף לקבוצות מאבק תומכות ברפובליקה (באדן פרג'ואנגאן). הממושמעים ביותר היו חיילים מהיפנים, אך התפרקו גיוגון (PETA, צבא מתנדבים) ו הייהו קבוצות (חיילים מקומיים המועסקים על ידי הכוחות המזוינים היפנים). קבוצות רבות היו חסרות משמעת, הן בשל נסיבות היווצרותן והן מה שנתפסו כרוח מהפכנית. בשבועות הראשונים נסוגו הכוחות היפנים לא פעם מהאזורים העירוניים כדי להימנע מעימותים. [29]
בספטמבר 1945 השתלטה הרפובליקנית על השליטה במתקני התשתית הגדולים, לרבות תחנות רכבת וחשמליות בערים הגדולות בג'אווה. פמודה שנתקל בהתנגדות יפנית מועטה. [29] כדי להפיץ את המסר המהפכני, פמודה הקימו תחנות רדיו ועיתונים משלהם, וגרפיטי הכריז על הרגש הלאומני. ברוב האיים הוקמו ועדות מאבק ומיליציה. [30] עיתונים וכתבי עת רפובליקנים היו נפוצים בג'קרטה, יוגיאקרטה וסורקרטה, אשר טיפחו דור של סופרים המכונים אנגקטאן 45 ('דור של 45') רבים מהם האמינו שעבודתם יכולה להיות חלק מהמהפכה. [29]
מנהיגים רפובליקנים נאבקו להשלים עם רגשות פופולריים חלקם רצו מאבק חמוש נלהב אחרים גישה הגיונית יותר. כמה מנהיגים, כמו טאן מאלקה השמאלני, הפיצו את הרעיון שמדובר במאבק מהפכני להנהיג ולנצח האינדונזי. פמודה. סוקרנו והאטה, לעומת זאת, היו מעוניינים יותר לתכנן ממשלה ומוסדות להשגת עצמאות באמצעות דיפלומטיה. [31] הפגנות פרו-מהפכה התקיימו בערים גדולות, כולל אחת בג'קרטה ב -19 בספטמבר עם למעלה מ -200,000 איש, שסוקרנו וחאטה, מחשש לאלימות, דחו בהצלחה. [32]
עד ספטמבר 1945, רבים מן המוצהרים על עצמם פמודה, שהיו מוכנים למות בגלל '100% חופש', התחילו להיות חסרי סבלנות. זה היה נפוץ ש"קבוצות החוץ "האתניות-מעוכבי הולנד, אירואסיה, אמבונית וסינית-וכל מי שנחשב למרגל, יחשוף, חוטף, שוד, רצח וטבח מאורגן. התקפות כאלה ימשיכו לאורך כל המהפכה, אך היו קיימות ביותר בתקופה 1945–46, הידועה בשם הברסיאפ. [33] [34] [35]
לאחר שהברסיאפ בשנת 1947 ניסו השלטונות ההולנדים לאחזר את גופות הקורבנות וכמה ניצולים מהתקופה מסרו עדות משפטית למשרד היועץ המשפטי לממשלה. עקב המשך הלחימה המהפכנית נמצאו מעט גופות ומעט מקרים הגיעו לבית המשפט. בסביבות 3,500 קברים של ברסיאפ קורבנות ניתן למצוא ב קמבאנג קונינג בית קברות מלחמה בסורבאיה ובמקומות אחרים. [ דרוש ציטוט ]
ה מועדון החברה Simpang Surabaya הופקדה על ידי הפמודות של פארטאי ראקיאט אינדונזיה (P.R.I.) ונכנס למטה של P.R.I. המפקד סוטומו, שפיקח באופן אישי על הוצאות להורג המסכמות של מאות אזרחים. עדות של עד ראייה בארכיון לאירועי ה- 22 באוקטובר 1945 קובעת:
לפני כל הוצאה להורג סוטומו שאל בלעג את הקהל מה צריך לעשות עם ה"מוסה (אויב) של העם "הזה. הקהל צעק "Bunuh!" (הרוג!) שלאחריו הוציא התליין בשם רוסטם את ראשו של הקורבן במכה אחת בחרבו. לאחר מכן הושאר הקורבן לצמא דם של בנים בני 10, 11 ו -12. . [מי] הטיל עוד את הגופה. "" נשים נקשרו לעץ שבחצר האחורית ונקרו דרך איברי המין עם "במבוק ריצה" (חניתות במבוק) עד שמתו.
בהוראתו של סוטומו נפטרו הגופות ערופות הים בים, הנשים הושלכו לנהר. [36] מספר ההרוגים של ברסיאפ התקופה מגיעה לעשרות אלפים. גופותיהם של 3,600 הודו-אירופאים זוהו כנהרגות. אולם יותר מ -20,000 אזרחים הודו-אירופיים רשומים נחטפו ולא חזרו. המהפכנים האינדונזים איבדו לפחות 20,000 גברים, לעתים קרובות צעירים, לוחמים. הערכות של מספר הלוחמים האינדונזים שנהרגו במהלך הקרב על סורבאיה נעים בין 6,300 ל -15,000. [37] הכוחות היפנים איבדו כ -1,000 חיילים והכוחות הבריטיים רשמו 660 חיילים, בעיקר הודים בריטים, כנהרגים (כשמספר דומה חסר בפעולה). [38] הצבא ההולנדי בפועל כמעט ולא היה מעורב, [39] מכיוון שהם החלו לחזור לאינדונזיה במרץ ובאפריל 1946.
מלחמת העצמאות - היסטוריה
המלחמה החלה בלקסינגטון וקונקורד, יותר משנה לפני שהקונגרס הכריז על עצמאותו. בשנת 1775, הבריטים האמינו שעצם איום המלחמה וכמה פלישות קלות לתפיסת אספקה יספיקו כדי לפרות את המרד הקולוניאלי. אולם הפלישות הקטנות הללו הפכו לסכסוך צבאי מלא. למרות הניצחון האמריקני המוקדם בבוסטון, האומה החדשה עמדה במשימה המאיימת לקחת על עצמה את הצבא הגדול בעולם.
בקיץ 1776 הגיעו הכוחות שהיו בבוסטון לניו יורק. כוח המשלחת הגדול ביותר בהיסטוריה הבריטית, כולל עשרות אלפי שכירי חרב גרמניים המכונים "הסים", בא מיד לאחר מכן. ניו יורק הייתה המקום המושלם לשיגור משלחות שמטרתן להשתלט על נהר ההדסון ולבודד את ניו אינגלנד משאר היבשת. כמו כן, ניו יורק הכילה נאמנים רבים, במיוחד בקרב הסוחרים והקהילות האנגליקניות. באוקטובר פתחו לבסוף הבריטים במתקפה על ברוקלין ומנהטן. צבא היבשת ספג הפסדים קשים לפני שנסוג דרך ניו ג'רזי. עם תחילת החורף, וושינגטון נזקקה למשהו כדי להרים את המורל ולעודד גיוס מחדש. לכן, הוא פתח במתקפת הפתעה מוצלחת במחנה ההסיני בטרנטון ביום חג המולד, על ידי מעבורת אלפי הגברים המעטים שהשאיר מעבר לנהר דלאוור בחסות הלילה. הניצחון זכה לצבא הקונטיננטלי הדרוש לאספקה ולהגברת המורל בעקבות האסון בניו יורק.
הצלחה גדולה עוד יותר באה במדינת ניו יורק. בשנת 1777, במאמץ להבטיח את נהר ההדסון, הוביל הגנרל הבריטי ג'ון בורגוין צבא מקנדה דרך מדינת ניו יורק. שם, הוא היה אמור להיפגש עם ניתוק של כוחותיו של הגנרל האו הצועדים צפונה ממנהטן. עם זאת, האו זנח את התוכנית מבלי לספר לבורגוין ובמקום זאת הפליג לפילדלפיה כדי לכבוש את בירת האומה החדשה. צבא היבשת ניצח את אנשי בורגוין בסראטוגה, ניו יורק. ניצחון זה הוכיח נקודת מפנה מרכזית במלחמה. בנג'מין פרנקלין שהה בפריז בניסיון להשיג הסכם ברית עם הצרפתים. עם זאת, הצרפתים נרתעו מלגבות את מה שנראה כסיבה בלתי סבירה. החדשות על הניצחון בסראטוגה שכנעו את הצרפתים כי ייתכן שהסיבה לא הייתה סבירה כפי שחשבו. "אמנת חביבות ומסחר" נחתמה ב -6 בפברואר 1778. ההסכם הפך למעשה מרד קולוניאלי למלחמה עולמית שכן בקרוב פרצו מאבק בין הבריטים והצרפתים באירופה ובהודו.
האו לקח את פילדלפיה בשנת 1777 אך חזר לניו יורק לאחר סיום החורף. לאט לאט הבין שטקטיקה צבאית אירופית לא תעבוד בצפון אמריקה. באירופה נלחמו צבאות קרבות חזיוניים בניסיון לכבוש ערים גדולות. עם זאת, בשנת 1777 החזיקו הבריטים בפילדלפיה ובניו יורק ובכל זאת החלישו את מעמדם. בינתיים, וושינגטון הבינה אחרי ניו יורק שהצבא הקונטיננטלי ברובו לא מאומן לא יכול להשתוות בקרבות חזיתית עם הצבא הבריטי המקצועי. אז הוא פיתח לוגיקה של לוחמה משלו, שכללה התכתשויות קטנות יותר ותכופות יותר ונמנע מכל התקשרויות גדולות שעלולות לסכן את כל צבאו. כל עוד הוא שמר על הצבא על כנו, המלחמה תימשך, לא משנה כמה ערים כבשו הבריטים.
בשנת 1778 העבירו הבריטים את תשומת ליבם לדרום, שם האמינו שהם נהנים מתמיכה עממית יותר. קמפיינים מווירג'יניה לגאורגיה כבשו ערים מרכזיות אך לבריטים פשוט לא היה כוח אדם לשמור על השליטה הצבאית. ועם עזיבתם התפתחו מאבקים קשים בין פטריוטים מקומיים לנאמנים, ולעתים קרובות מציבים בני משפחה זה בזה. המלחמה בדרום הייתה באמת מלחמת אזרחים.
בשנת 1781 נלחמו הבריטים גם בצרפת, ספרד והולנד. תמיכת הציבור הבריטי במלחמה היקרה בצפון אמריקה ירדה במהירות. האמריקאים ניצלו את האסטרטגיה הדרומית הבריטית בסיוע משמעותי של הצבא והצי הצרפתי. באוקטובר הצעיד וושינגטון את חייליו מניו יורק לווירג'יניה במטרה ללכוד את הצבא הדרומי הבריטי בפיקודו של הגנרל צ'ארלס קורנווליס. קורנווליס חפר את אנשיו בעיר יורקטאון בהמתנה לאספקה וחיזוקים מניו יורק. עם זאת, הצבאות הקונטיננטליים והצרפתים הגיעו ראשונים, ובעקבותיהם הגיע צבא צרפתי, שהקיף את כוחותיו של קורנווליס ולאחר שהטיל מצור על העיר ואילץ את כניעתו. כיבוש צבא אחר הותיר את הבריטים ללא אסטרטגיה חדשה וללא תמיכה ציבורית להמשך המלחמה. משא ומתן לשלום התקיים בצרפת והמלחמה הגיעה לסיומה הרשמי ב -3 בספטמבר 1783.
כניעתו של לורד קורנווליס סימנה את ניצחון המהפכנים האמריקאים על מה שהם ראו כשלטון הדספוט של בריטניה. הרגע הזה יחיה בזיכרון האמריקאי כרגע מרכזי בסיפור המוצא של האומה, מה שגרם לממשלת ארצות הברית להורות לאמן ג'ון טרומבול ליצור ציור זה של האירוע בשנת 1817. ג'ון טרומבול, כניעת לורד קורנווליס, 1820. ויקימדיה.
האמריקאים חגגו את הניצחון שלהם, אבל זה עלה מחיר רב. חיילים סבלו מחורף אכזרי עם משאבים לא מספקים. במהלך החורף היחיד בוואלי פורג ', למעלה מ -2,500 אמריקאים מתו ממחלות וחשיפה. החיים לא היו קלים גם בעורף. נשים משני צידי העימות נותרו לעיתים קרובות לבדן לטפל במשקי הבית שלהן. בנוסף לתפקידיהם הקיימים, מילאו נשים תפקידים המיועדים בדרך כלל לגברים בחוות ובחנויות ובטברנות. אביגיל אדאמס התייחסה לקשיים שבהם נתקלה בזמן ש"התעסקה בענייני משפחה "בחווה שלהם בברינטרי, מסצ'וסטס. אביגיל ניהלה את השתילה והקציר של גידולים, בעיצומם של מחסור חמור בעבודה ואינפלציה, תוך התמודדות עם כמה דיירים ברכוש של אדאמס, גידול ילדיה וייצור ביגוד ומוצרי בית אחרים. על מנת לפרנס את המשפחה כלכלית במהלך היעדרויותיו התכופות של ג'ון וחוסר הוודאות במלחמה, השקיעה אביגיל גם במספר תוכניות ספקולטיביות ומכרה סחורות מיובאות.
בעוד שאביגיל נשארה בטוחה מחוץ למערכה, נשים אחרות לא היו ברות מזל כל כך. המהפכה הייתה, בעצם, מלחמת אזרחים שנערכה על סף דלתות הנשים, בשדות הסמוכים לבתיהן. לא הייתה שום דרך לנשים להימנע מהעימות, או מהשיבושים וההרסניות שהוא גרם. כמנהיג המיליציה הממלכתית במהלך המהפכה, בעלה של מרי סילימן, גולד, נעדר מביתם במשך חלק ניכר מהסכסוך. בבוקר ה -7 ביולי 1779, כאשר צי בריטי תקף את פיירפילד, קונטיקט הסמוכה, הייתה זו מרי שפינתה בשלווה את ביתה, כולל ילדיה ומשרתיה, לצפון סטרטפורד. כשגולד נלכד על ידי נאמנים והוחזק בשבי, מרי, בחודש השישי להריונה עם ילדם השני, כתבה מכתבים כדי לנסות להבטיח את שחרורו. כאשר פניות כאלה לא היו יעילות, מרי עמדה בראש מאמץ ללכוד מנהיג טורי בולט כדי להחליף בחירותו של בעלה.
גברים ונשים יחד נאבקו לאורך שנים של מלחמה וקשיים. אבל אפילו הניצחון הביא אי ודאות. המהפכה יצרה הזדמנויות רבות כמו גופות, והיא הותירה לניצולים לקבוע את עתידה של האומה החדשה.
יצירה נוספת של ג'ון טרומבול שהוזמנה לקפיטול בשנת 1817, ציור זה מתאר את מה שייזכר כרגע שבו ארצות הברית החדשה תהפוך לרפובליקה. ב- 23 בדצמבר 1783 התפטר ג'ורג 'וושינגטון, הנחשב לגיבור המהפכה, בתפקידו כאיש החזק ביותר בשלוש עשרה המושבות לשעבר. ויתור על תפקידו כמפקד הצבא הבטיח כי השלטון האזרחי יגדיר את האומה החדשה, וכי תקום רפובליקה במקום דיקטטורה. ג'ון טרומבול, הגנרל ג'ורג 'וושינגטון מתפטר מהוועדה שלו, ג. 1817-1824. ויקימדיה.
אסטרטגיה בריטית חדשה בצפון אמריקה - 1781
הגנרל הנרי קלינטון, גנרל בודד כעת במלחמה נגד המושבות לאחר כניעתו של הלורד צ'ארלס קורנווליס, קיבל פקודות חדשות מלונדון. לאחר פגישה עם קציניו הבכירים ביותר, לא הייתה לגנרל קלינטון ברירה אלא להוציא לפועל את תוכניות האסטרטגיה והפעולות הטקטיות החדשות שנועדו להיות קשות ואכזריות אך כעת נחוצות אם בריטניה רוצה להמשיך במלחמה. הרס נמלי המורדים, עיירות לאורך החוף המזרחי, השראה והסדרת כוחות נאמנים למלחמת גרילה מאסיבית. הם מסייעים מאוד לאספקת בעלי ברית אינדיאנים במאבקם נגד הקולוניאלים, ומבטיחים להם החזרת אדמות אבודות.
רוברט הראשון (1306–29)
לאחר שנים אחדות של הון מעורב לאחר מכן, היו לרוברט הברוס גם האנגלים וגם יריביו בתוך סקוטלנד להתמודד איתם. מותו של אדוארד הראשון בשנת 1307 והמחלוקת באנגליה תחת אדוארד השני היו נכסים שרוברט ניצל אותם במלואם. הוא הצטיין כמדינאי וכמנהיג צבאי המתמחה בשיבוש טקטיקות זה אירוני שצריך לזכור אותו בצורה הטובה ביותר בקרב הקרב הלא טיפוסי שהוציא וניצח בבאנוקבורן בשנת 1314. הצהרת ארבורת 'משנת 1320 היא אולי אינפורמטיבית יותר. על השיטות שלו. לכאורה מכתב של גדולי סקוטלנד לאפיפיור, שבה הם מתחייבים לתמוך במלך רוברט, נראה שבמציאות זה נכתב על ידי ברנרד דה לינטון, קנצלר רוברט. In committing Robert to seeing the independence struggle through, it likewise committed those who set their seals to it. Some of them were waverers in the national cause, whether or not Robert had proof of this at the time, and his hand was now strengthened against them.
In 1328 Robert secured from England, through the Treaty of Northampton, a recognition of Scotland’s independence the following year the pope granted to the independent kings of Scots the right to be anointed with holy oil. However, Robert also died in 1329. By the appropriate standards of medieval kingship, his success had been total, but, because of the nature of medieval kingship, his successor was left with the same struggle to wage all over again.
War for Independence : A Military History
The American victory in the Revolutionary War came as a surprise to people all over the world. Believing that successful wars were fought by professionals and aristocrats, they could not understand how ragged and hungry troops of ill-assorted civilians were able to defeat one of the world's strongest professional armies.
This book is an effort to explain how and why that upset was accomplished. Alternating with scene and summary, the narrative has pace and proportion. Battles fall into campaigns, and campaigns interpret strategy. Commanders are deftly characterized, and flashes of insight illuminate victories and defeats. There emerges a picture of American soldiers as tougher and more deeply motivated fighters than the uncommitted British and German professionals. The book also demonstrates how highly prized were the rights that the revolutionists sought to confirm or establish, and serves as a reminder today that some ideas are worth risking life for.
"What is most amazing about this excellent history is Prof. Peckham's ability to retell these . . . legendary events . . . in a way which enriches and absorbs the reader."—Robert Kirsch, Los Angeles Times
Lies My Teacher Told Me: The True History of the War for Southern Independence
We Sons of Confederate Veterans are charged with preserving the good name of the Confederate soldier. The world, for the most part, has acknowledged what Gen. R. E. Lee described in his farewell address as the “valour and devotion” and “unsurpassed courage and fortitude” of the Confederate soldier. The Stephen D. Lee Institute program is dedicated to that part of our duty that charges us not only to honour the Confederate soldier but “to vindicate the cause for which he fought.” We are here to make the case not only for the Confederate soldier but for his cause. It is useless to proclaim the courage, skill, and sacrifice of the Confederate soldier while permitting him to be guilty of a bad cause.
Although their cause was lost it was a good cause and still has a lot to teach the world today.
In this age of Political Correctness there has never been a greater need and greater opportunity to refresh our understanding of what happened in America in the years 1861–1865 and start defending our Southern forebears as strongly as they ought to be defended. There is plenty of true history available to us. It is our job to make it known.
All the institutions of American society, including nearly all Southern institutions and leaders, are now doing their best to separate the Confederacy off from the rest of American history and push it into one dark little corner labeled “ Slavery and Treason.” Being taught at every level of the educational system is the official party line that everything good that we or anyone believe about our Confederate ancestors is a myth, and by myth they mean a pack of lies that Southerners thought up to excuse their evil deeds and defeat.
It was not always so. Franklin D. Roosevelt, Harry Truman, and Jimmy Carter were not ashamed to be photographed with a Confederate flag. Dwight Eisenhower wrote a letter rebuking and correcting someone who had called R.E. Lee a traitor. In the newsreels of World War II and Korea our flag can be seen painted on fighter planes and flying over Marine tents. In the first half of the 20th century every single big Hollywood star played an admirable Confederate character in the movies at least once.
Those days are gone forever as you well know, although I doubt if you know how really bad it is. When we had the controversy over the flag in South Carolina a few years ago, some 90 or more historians issued a statement declaring that the war was about slavery and nothing but slavery and that all contrary ideas are invalid. They claimed that this was not simply their opinion, it was irrefutable fact established by them as experts in history. They did not put it exactly this way, but they were saying that our ancestors were despicable and that you and I are stupid and deluded in thinking well of them.
There are a hundred different things wrong with this statement. These historians are not speaking from knowledge or evidence, they are merely expressing the current fashion in historical interpretation. It is a misuse of history, indeed an absurdity, to reduce such a large and complex event as the War for Southern Independence to such simplistic and self-righteous terms. Historical interpretations change over time. Fifty years ago the foremost American historians believed that the war was primarily about economic interests and that slavery was a lesser issue. Fifty years from now, if people are still permitted to voice ideas that differ from the official government party line, historians will be saying something else.
Remember this. History is human experience and you do not have to be an “expert” to have an opinion about human experience. Furthermore, the kindergarten lesson of history is that human experience can be seen from more than one perspective. Never let yourself be put down by a so-called expert who claims to know more about your ancestors than you do. The qualities needed for understanding history are not some special expertise, but are the same qualities you look for in a good juror—the ability to examine all the evidence and weigh it fairly.
And history is not some disembodied truth. All history is the story of somebody’s experience. It is somebody’s history. When we talk about the War it is our history we are talking about, it is a part of our identity. To tell libelous lies about our ancestors is a direct attack on who we are.
It is right and natural for all people to honour their forefathers. We have every right to honour our Confederate forebears because they are ours, but there is more to it than that. We Southerners are especially fortunate in our forefathers. They not only won a place in the hearts of us, their descendants. They also won the lasting admiration of everyone in the civilized world who values an indomitable spirit in defense of freedom. That is why our battle-flag, which is being suppressed in this country, appeared spontaneously at the fall of the Berlin Wall and among peoples celebrating their liberation from communism.
Our Confederates are admired by the world to a degree seldom granted to lost causes. I find that thoughtful Europeans speak respectfully of the Confederacy, as did Winston Churchill. Foreigners have a great advantage in judging the right and wrong of the War between the States. They do not automatically assume that everything Yankees do and say is righteous, true, and unselfish. They view Yankees without the rose-coloured glasses with which Yankees view themselves.
The most basic simple fact about the War is that it was a war of invasion and conquest. Once you get clear on this basic fact, everything else falls into place. This is no secret. It is plain in the record. The rulers of the North openly declared that it was a war of conquest, to crush and punish disobedience to government, to create a powerful centralised state, and to keep the South as a captive source of wealth for Northern business and politicians. Lincoln’s pretty words about saving government of, by, and for the people are window dressing and the exact opposite of the truth. This is not preserving the Union. It is using war to turn the Union into something else that it was not meant to be.
The U.S. government, under the control of a minority party, launched a massive invasion of the South. They destroyed the democratic, legitimate, elected governments of fourteen States, killed as many of our forefathers as they could, deprived them of their citizenship, subjected them to military occupation, and did many other things that no American, North or South, could previously have imagined were possible.
Though they had four times our resources, they were not able to defeat our men, so the U.S. government launched an unprecedentedly brutal war of terrorism again Southern women and children, white and black. The war was so unpopular in the North that thousands of people were imprisoned by the army without due process, elections were conducted at bayonet point, and they had to import 300,000 foreigners to fill up the army.
This was the war—a brutal war of conquest and occupation against the will of millions of Americans. Was the reason for this the righteous desire to free the slaves?
I want to talk about the Constitution and the rights of the States as our forefathers understood them. No subject in American history has been more neglected or dealt with more trivially and dishonestly, and yet there are not many subjects in American history that are more important. The more one studies it, the clearer it becomes that our forefathers were right. The Southern understanding of the Constitution has never been refuted. It can’t be. It was simply crushed.
According to the Declaration of Independence, governments rest on the consent of the people, who may alter or abolish them when they no longer serve their rightful ends. This is the bedrock American principle.
In every system there must be, at least in theory, a sovereign —a final authority for the settlement of all questions. All Americans are agreed that the people are sovereign. (Actually the people are not sovereign any more, which is part of the tragedy of our lost cause. Sovereignty is now exercised by the President and the Supreme Court .)
But if we say, as earlier Americans did, that the people are sovereign, what do we mean by the people? Our forefathers had a very clear answer to this. State rights was not, despite what they will tell you, something that was made up to defend slavery. It was the most honoured American tradition, implicit in the way the United States Constitution was set up and made valid. The right of the people of a State to exercise their sovereign will and secede from the Union was taken for granted at the Founding of the United States.
James Madison, called the Father of the Constitution, said that the Constitution should be interpreted according to the opinion of the people of the states when they ratified it, and that the Tenth Amendment, which limited the government to specific powers and left all others to the states and the people, was the cornerstone of the Constitution. Just before his election as President Thomas Jefferson drafted the Kentucky Resolutions which stated in absolutely clear language that sovereignty rested in the people of each state. He maintained this before, during, and after he was President. (I know of a case where a graduate student wrote about Jefferson’s and Madison’s position on State rights. A tenured professor of American history at a large state university told the student that he had made it up because it couldn’t be true. Remember this when you hear “expert” professors laying down the law about history.)
Even Alexander Hamilton, the greatest advocate of a strong central government, stated that the government would never have any right to coerce a State. Jefferson in his later years took it for granted that the Union would break up—probably into eastern and western confederacies. There was nothing wrong with that. The sacred thing was not the Union but the consent of the people, which might be better represented in two or three confederacies rather than one. What, after all, is wrong with Americans creating other Unions if that is what the people want?
If time allowed I could give you quotations from now until Christmas proving that the right of secession was clearly understood at the establishment of the Constitution and for long after. But let me try to illustrate my point.
In 1720 the people of South Carolina, acting through their own legislature and militia, exercised their sovereign will by declaring themselves independent of the Lords Proprietors who claimed to own their territory. In 1775, acting in the same exercise of their sovereign will, they threw out the King’s government and became an independent nation. And they made this good well before the joint Declaration of Independence by defeating a British attack on Charleston. In 1787 the people through a convention specially elected to express their sovereign will considered whether or not to ratify the United States Constitution. If you believe that government rests on the consent of the people, then this is the only place the consent could be given. And it was an entirely free act of a sovereign who could say yea or nay without responsibility to any other authority. They ratified the Constitution under the understanding that they were joining in a Union that would be of mutual benefit to all the partners. This was the will of the only sovereign, the people of each State.
In 1860, the people of South Carolina assembled once more in a convention and repealed their previous ratification of the Constitution, which as a sovereign people they were entitled to do. They were now once more an independent nation as they had been before they had given their consent to the Union. They did this because the Union was no longer to their benefit but had become a burden and a danger. They said: We have acted in good faith and been very patient. But obviously you people in control of the federal government intend permanently to exploit our wealth and interfere in our affairs. Our contract with you no longer serves it purpose of mutual benefit and is hereby dissolved.
As you know, our North Carolina people did not want to bring on a crisis. They did not rush into secession, though they were never in doubt about their right. Then Lincoln announced that the legitimate governments of the seven seceded States were not States at all but are merely what he called “combinations of lawbreakers.” According to him, the act of the people was merely a crime problem. Once you had accepted the federal government the consent of the people could never be exercised again . He ordered the States to disperse within 30 days and obey his authority, or else. The issue was now clear for our State and the sovereign people of North Carolina elected a convention that unanimously seceded from affiliation with the United States.
Our forefathers were right, and they knew they were right. Their Lost Cause was a loss for all Americans and for the principle that governments must rest on the consent of the people. Imagine for a moment how different our situation would be today if we were able to get together and disobey the federal government which has usurped our right to consent to our rulers.
But I am of good cheer. One of the bad South-hating historians recently whined in print that even though he and other brilliant experts have declared the truth over and over, people still continue to admire the Confederacy and honour that mythical Lost Cause. They think we are not as wise as they. Why, people still write novels and songs about Lee and even about his horse! Why doesn’t anyone write about Grant and his men like that? That they can’t understand this tells you what kind of people they are.
Here is our great advantage. Our Confederate ancestors are truly admirable, and decent people all over the world know it. Let’s always remember that.
About Clyde Wilson
Clyde Wilson is a distinguished Professor Emeritus of History at the University of South Carolina where he was the editor of the multivolume The Papers of John C. Calhoun. He is the M.E. Bradford Distinguished Chair at the Abbeville Institute. He is the author or editor of over thirty books and published over 600 articles, essays and reviews and is co-publisher of www.shotwellpublishing.com, a source for unreconstructed Southern books. More from Clyde Wilson
The Battle of Sag Harbor In The War For Independence
Monument at the site of the Battle of Sag Harbor on Long Island. Dedicated May 23, 1902.
Long Island was a war zone during the American Revolution. At times, with tightening British military control of New York City and its environs, the glorious cause for independence appeared to turn into a lost cause for local Patriots and the American army.
A major battle had ended in defeat for the Patriots on the Heights of Guan. General George Washington and his army barely escaped capture through the fog of night. Thousands of Americans suffered from disease and infections from the deplorable conditions on British prison ships anchored in Wallabout Bay. Many died and their remains were committed to watery graves. Farther east, the farms and woods of Long Island witnessed clandestine activities by a rebel spy network that extended to Setauket while frequent confrontations between Loyalist and Patriot citizenry, many from the same families, resulted in death. Skirmishes and raids involving rival militias, the Continental Army, British regulars and Hessian mercenaries blanketed the plains and probed the shores from Hempstead to Montauk.
Patriot raids on the crown’s outposts on the island initiated in Connecticut. Americans crossed Long Island Sound at night. They navigated the bays and coves on its north shore, marched quietly to prevent discovery and penetrated fortifications across the width and along the length of the island. Throughout the war, the daring excursions generated several rewarding results for the American cause.
The Battle of Sag Harbor possessed these same tactics. However, in this fight, the Patriots faced the duel challenge of negotiating the twin forks at the end of Long Island.
Sag Harbor Raid
The Battle of Sag Harbor, also known as Meigs Raid, was a response to a successful British raid on a Patriot supply depot in Danbury, Connecticut, during late April 1777. The Battle of Ridgefield was part of that campaign. Associated with this battle are the celebrated ride of 16-year-old Sybil Ludington to turn out the Patriot militias and the heroism of General Benedict Arnold for the American side.
The Long Island retribution was organized in New Haven by Brigadier General Samuel Holden Parsons. According to his report to General Washington, a force of 234 men from several regiments assembled at New Haven under the command of Connecticut Colonel Return Jonathan Meigs. The troops rowed 13 whaleboats to Guilford on May 21. Rough seas and high winds prevented the force from crossing Long Island Sound until the afternoon of May 23. Two armed sloops and one unarmed sloop accompanied the raiders. Only 170 arrived near Southold on the North Fork of Long Island at approximately 6 p.m.
British troops had occupied Sag Harbor on the South Fork of Long Island since the August 1776 Battle of Long Island (also known as the Battle of Brooklyn). A strong defensive position had been established on Meeting House Hill. Earthworks protected about 70 soldiers attached to the Loyalist unit of Lieutenant Colonel Stephen De Lancey (the family spelling also is listed as de Lancy and Delancey). These troops were under the command of Captain James Raymond. The ships of the Royal Navy that patrolled the eastern end of Long Island Sound obtained provisions from Sag Harbor when anchored in nearby Gardiner’s Bay.
Following his arrival in Southold, Colonel Meigs scouted the area. He learned that most of the British soldiers had been dispatched to New York City and only the small force of De Lancey’s Loyalists remained at Sag Harbor. Miegs’ men carried 11 of the whaleboats across the island’s North Fork to reach one of the bays between the two forks. The boats were relaunched with 130 men rowing toward Sag Harbor. By midnight, the Patriots landed about four miles from the harbor. Meigs formed his men for the short march, arriving at the harbor at about two o’clock in the morning.
The commander then divided his force. One detachment stormed the earthworks on nearby Meeting House Hill. The second detachment of about 40 men was assigned to destroy British boats and eliminate or capture provisions.
The attack on the hill was conducted in silence with fixed bayonets. Only one shot was reported to have been fired by a soldier. At the waterfront, a British schooner of 12 guns opened fire on the Americans as they burned the boats. Twelve boats were destroyed. Six Loyalists were killed. The Americans did not suffer any casualties. The raiders grabbed 53 prisoners at the garrison and 37 at the wharf. The prisoners were evacuated to Connecticut.
Aftermath And Today
The victory at Sag Harbor marked the first significant American success in New York State since New York City and Long Island had fallen to the British. Additional Patriot operations, including raids and Washington’s spy network, continued on Long Island for the remainder of the war.
In recognition for his success, Colonel Meigs was awarded “an elegant sword” by the Second Continental Congress. A stone commemorating the battle was placed on the site on May 23, 1902.
Today, the hill that was occupied by the Loyalist garrison and attacked by the Patriots is a local cemetery. Many headstones date to the late 1700s and a considerable number of the interred are local Patriots. At the battle site, by blocking out modern intrusions, a visitor can gaze upon the slope of the property and visualize the fight for independence that took place here almost 250 years ago.
Mike Virgintino is the author of Freedomland U.S.A.: The Definitive History, the story about America’s theme park published by Theme Park Press. It can be found on Amazon, eBay, Goodreads and Barnes & Noble. Just click on pic for a direct link to Amazon.
A listing of the Revolutionary War soldiers interred in the cemetery.
A headstone for a Revolutionary War soldier on the site of the Battle of Sag Harbor.
The Battle of Sag Harbor at the end of Long Island occurred on this hill that is the final resting place for local Patriots who fought for independence.
Great American War for Independence Activity Ideas
I love these books so I can find extra activities to toss into my lessons. Plus, many of the books also contain lots of interesting information that I can share with my students. Also look for "George Washington for Kids: His Life and Times with 21 Activities" (For Kids series) by Brandon Marie Miller, "The American Revolution" (History Comes Alive Teaching Unit, Grades 4-8) by Jacqueline Glasthal, �sy Simulations: American Revolution: A Complete Toolkit With Background Information, Primary Sources, and More That Help Students Build Reading and . Deepen Their Understanding of History” by Renay Scott, 𠇊merican Revolution (Hands-On History)𠇛y Michael Gravois, “Revolutionary War Days: Discover the Past with Exciting Projects, Games, Activities, and Recipes𠇛y David C. King, and “Hands-On History: American History Activities” by Garth Sundem.
