איך כינו מדינות עכשוויות באירופה האימפריה העות'מאנית?

בטקסטים הנוכחיים מקובל לקרוא לה "האימפריה העות'מאנית", אם כי השם מתייחס לשושלת השלטונית ולא לאום, לאנשים או לאזור. זה לא המקרה של אימפריות עכשוויות אחרות באירופה, למשל. האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרית, האימפריה הצרפתית.

האם הם גם נקראו בתקופה "האימפריה העות'מאנית" בדיפלומטיה ובכתיבה רשמית, או בשם אחר כמו "טורקיה" או "האימפריה הטורקית"?

בויקיפדיה יש רשימה מקיפה למדי של השמות המשמשים את האימפריה העות'מאנית בתקופות שונות ובשפות שונות. בסוף המאמר יש גם רשימה כרונולוגית של קישורים למפות היסטוריות באמצעות השמות החלופיים של האימפריה העות'מאנית.

מכיוון שאתה מתעניין בעיקר בדיפלומטיה ובכתיבה רשמית, חיפשתי גם כמה הסכמים בינלאומיים או דו -צדדיים בולטים. התקופה של האימפריה העות'מאנית שאני מכירה בעיקר היא במהלך ואחרי מלחמת העצמאות היוונית, ולכן מיקדתי את החיפוש שלי במסמכים אחרי 1821. למרות זאת, אני חושב שממצאי מספיק מראים כי נעשה שימוש במגוון שמות, לפעמים אפילו בתוך אותו מסמך. "טורקיה" ו"אימפריה העות'מאנית "היו המונחים הנפוצים יותר.

פרוטוקול לונדון (1830) וחוזה קונסטנטינופול (1832)

בגרסה הצרפתית המקורית של פרוטוקול לונדון שקבע את יוון כממלכה עצמאית, משתמשים ב"אימפריה העות'מאנית "," פורט אוטומאן "ו"פורט".

בגרסה האנגלית של חוזה קונסטנטינופול שסימנה את סיום מלחמת העצמאות היוונית משתמשים ב"טורקיה "," טורקית "," פורט נשגב עות'מאני "," פורט הנשגב "ו"עות'מאנים".

ברית הלפה (1878)

לא הצלחתי לאתר את הטקסט המקורי של ברית הלפה, אך מצאתי שני אזכורים בעיתונים כמעט עכשוויים המראים כי נעשה שימוש במגוון שמות. הראשון, מתוך גיליון "מרקורי" (16 באוקטובר 1896), משתמש ב"פורט "כאשר הוא מתייחס לממשלה העות'מאנית, ו"טורקים", "חברים מוסלמים", "חברי מוסולמן" ו"מהומטנים "עבור העות'מאני. אֲנָשִׁים.

האזכור השני הוא מהגיליון של הכוכב, 29 במאי 1903, מהדורת הערב של ה- Lyttelton Times (ניו זילנד). הוא משתמש ב"טורקיה "," טורקית "ו"מוחמדנים".

חוזה לונדון (1913) ואמנת השלום באתונה (1913)

הסכם לונדון והסכם השלום שנחתם בוועידת אתונה סיכמו את מלחמת הבלקן הראשונה. שני המסמכים משתמשים ב"אימפריה העות'מאנית ".

בהערה שהמעצמות הגדולות שולחות ליוון ב -13 בפברואר 1914 בנוגע להפרות של חוזה לונדון, נעשה שימוש ב"טורקיה "במקום זאת.

הסכמי סברס (1920) ולוזאן (1923)

בגרסה האנגלית של חוזה סברס האימפריה העות'מאנית מכונה "טורקיה", והממשלה העות'מאנית היא "ממשלה עות'מאנית אימפריאלית" (הקדמה) ו בשם "ממשלת טורקיה" (סעיף 250). לא הצלחתי לאתר את הגרסה הצרפתית (הראשית) או האיטלקית של האמנה, למרות זאת האנגלית היא גם רשמית.

הסכם לוזאן נחתם לאחר פירוק האימפריה העות'מאנית, אולם אולי כדאי לשים לב שיש בו מקרים שונים של "עות'מאני".

מקורות

פרוטוקול (מס '1) tenu à Londres le 3 Février 1830, relatif à l'indépendance de la Grèce.
הסדר בין בריטניה, צרפת, רוסיה וטורקיה להסדר סופי של גבולות היבשת של יוון. נחתם בקונסטנטינופול, 21 ביולי 1832.
מרקורי, יום חמישי, 16 ביולי 1896.
כוכב, גיליון 7718, 29 במאי 1903, עמוד 2
קונבנציה דה פאיקס דה את'נס
הסכם שלום בין יוון, בולגריה, סרביה, מונטנגרו והאימפריה העות'מאנית
הערה של נציגי d 'Allemagne, d' Autriche-Hongrie, de Grande-Bretagne, d 'Italie et de Russie au Gouvernement Grec, בתאריך 31 בינואר/13 פברייר 1914.
הסכם השלום של זברס
חוזה לוזאן

אני רוצה למסור לכם מקור ישן יותר.

הוא נקרא בשם "האימפריה הטורקית" בלונדון גאז ', 1683.

כאן העיתון מספר לנו כיצד התורכים הולכים לפלוש לוינה. זה די חשוב לשאול אותי.

http://i.hizliresim.com/gqbboN.png "> http://i.hizliresim.com/9QbbG8.png">שתף שפר את התשובה הזוענה 20 בנובמבר '17 בשעה 1:02KuantewKuantew1313 תגי ארד

השאלה המזרחית

האימפריה העות'מאנית הייתה חלק מכריע במערכת מדינות אירופה ומילאה תפקיד פעיל בענייניהם, בין היתר בשל תקופות ההתפתחות הקוטניות שלהם. בהיסטוריה הדיפלומטית, השאלה “ מזרחי ” מתייחסת לתחרות האסטרטגית ולשיקולים הפוליטיים של המעצמות הגדולות באירופה לאור חוסר היציבות הפוליטית והכלכלית באימפריה העות'מאנית מסוף המאה ה -18 עד תחילת המאה ה -20. המאופיין כאיש חולה באירופה, והאימפריה החלישה את הצבא במחצית השנייה של המאה ה -18 איימה לערער את מאזן הכוחות השברירי שעוצב במידה רבה על ידי קונצרט אירופה. השאלה המזרחית כללה מספר רב של גורמים הקשורים זה בזה: תבוסות צבאיות עות'מאניות, חדלות פירעון מוסדית עות'מאנית, תוכנית המודרניזציה הפוליטית והכלכלית העות'מאנית המתמשכת, עלייתה של הלאומיות האתנו-דתית במחוזותיה, ויריבויות המעצמה הגדולה.

השאלה המזרחית מתוארכת בדרך כלל לשנת 1774, כאשר המלחמה הרוסית-טורקית (1768–74) הסתיימה בתבוסה לעות'מאנים. מכיוון שנחשבה כי פירוק האימפריה העות'מאנית עומד בפתח, המעצמות האירופיות עסקו במאבק כוח לשמירה על האינטרסים הצבאיים, האסטרטגיים והמסחריים שלהן בתחום העות'מאני. רוסיה הקיסרית עמדה להרוויח מהירידה של האימפריה העות'מאנית מאידך גיסא, אוסטריה-הונגריה ובריטניה החשיבו את שמירת האימפריה כאינטרס שלהם. השאלה המזרחית הובאה למנוחות לאחר מלחמת העולם הראשונה, אחת מתוצאותיה הייתה התמוטטות וחלוקת האחזקות העות'מאניות.

המדינה העות'מאנית עד 1481: עידן ההתרחבות

התקופה הראשונה בהיסטוריה העות'מאנית התאפיינה בהתרחבות טריטוריאלית כמעט מתמשכת, שבמהלכה התפשטה השליטה העות'מאנית מנסיכות אנטולית צפון -מערבית קטנה לכסות את רוב דרום מזרח אירופה ואנטוליה. המוסדות הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים של האימפריות האסלאמיות הקלאסיות התמזגו עם אלה שירשו מביזנטיון ומהאימפריות הטורקיות הגדולות של מרכז אסיה והוקמו מחדש בצורות חדשות שאפיינו את האזור לעידן המודרני.

האימפריה העות'מאנית

השבטים הטורקים הנוודים התאסלמו במהלך המאות השמינית והתשיעית כשהם נלחצים מבתיהם בערבות אסיה על ידי המונגולים. במאה העשירית הפך אחד השבטים הטורקים, הסלג'וקים, למעצמה משמעותית בעולם האיסלאמי ואימץ חיים מסודרים שכללו אורתודוקסיה אסלאמית, ממשל מרכזי ומיסוי. עם זאת, קבוצות טורקיות רבות אחרות נותרו נוודות, ובעקבות המסורת הגזית ביקשו לכבוש אדמות לאסלאם ולרכוש לעצמן שלל מלחמה. זה הוביל אותם לעימות עם הטורקים הסלג'וקים, וכדי להרגיע את השבטים הנוודים, הפנו אותם הסלג'וקים לתחום המזרחי של האימפריה הביזנטית, באנטוליה. השבט המכונה העות'מאנים קם מאחת האמירויות הקטנות יותר שהוקמו בצפון מערב אנטוליה לאחר 1071. השושלת נקראה על שם עוסמאן גזי (1259-1326), שהחל להרחיב את ממלכתו לאימפריה הביזנטית באסיה הקטנה, והזיז את בירתו. לבורסה בשנת 1326.

האימפריה

הישות הפוליטית והגיאוגרפית הנשלטת על ידי הטורקים העות'מאנים המוסלמים. האימפריה שלהם הייתה מרוכזת בטורקיה של היום, והרחיבה את השפעתה גם בדרום מזרח אירופה וגם במזרח התיכון. אירופה הצליחה להתנגד באופן זמני רק להתקדמותם: נקודת המפנה הגיעה בקרב וארנה בשנת 1444 כאשר צבא הקואליציה האירופית לא הצליח לעצור את ההתקדמות הטורקית. רק קונסטנטינופול (איסטנבול) נשארה בידיים ביזנטיות וכיבושה בשנת 1453 נראה בלתי נמנע אחרי ורנה. הטורקים הקימו לאחר מכן אימפריה באנטוליה ובדרום מזרח אירופה שנמשכה עד תחילת המאה העשרים.

למרות ש אימפריה עות'מאנית לא נחשבת לממלכה אירופאית כשלעצמה, להתרחבות העות'מאנית הייתה השפעה עמוקה על יבשת שכבר המומה מאסון המאות הארבע עשרה והחמש עשרה ועל כן יש לשקול את הטורקים העות'מאנים בכל מחקר של אירופה בסוף ימי הביניים. הקלות שבה השיגה האימפריה העות'מאנית ניצחונות צבאיים גרמה למערב אירופאים לחשוש שההצלחה העות'מאנית המתמשכת תמוטט את התשתית הפוליטית והחברתית של המערב ותביא לנפילת הנצרות. אי אפשר היה להתעלם מאיום כה חשוב והאירופאים יצאו במסעות צלב נגד העות'מאנים בשנים 1366, 1396 ו -1444, אך ללא הועיל. העות'מאנים המשיכו לכבוש שטחים חדשים.

אחד השבטים הטורקים שהיגרו מהערבה המרכזית באסיה, העות'מאנים היו בתחילה עם נוודים שעקב אחר דת שמאניסטית פרימיטיבית. מגע עם עמים מיושבים שונים הוביל להחדרת האסלאם ותחת השפעה אסלאמית, הטורקים רכשו את מסורת הלחימה הגדולה ביותר שלהם, של הלוחם הגזי. לוחמים גזיים מאומנים היטב ומיומנים במיוחד, נלחמו כדי לכבוש את הכופר, תוך רכישת אדמות ועושר בתהליך.

בעוד הלוחמים הגזיים נלחמו למען האיסלאם, הנכס הצבאי הגדול ביותר של האימפריה העות'מאנית היה הצבא השכר של החיילים הנוצרים, היניצ'רים. הג'ניצ'רים, שנוצרו במקור בשנת 1330 על ידי אורחן גזי, היו שבויים נוצרים משטחים שנכבשו. השכלים באמונה האיסלאמית והוכשרו כחיילים, נאלצו השוערים לספק מחווה שנתית בצורה של שירות צבאי. כדי להתמודד עם אתגרי האצולה הגאזית, מוראד הראשון (1319-1389) הפך את הכוח הצבאי החדש לצבא האישי המובחר של הסולטאן. הם זכו לתגמולם על נאמנותם במענקים של אדמות שנרכשו לאחרונה, ושופטים עלו במהירות כדי למלא את משרדי הניהול החשובים ביותר של האימפריה העות'מאנית.

במהלך ההיסטוריה המוקדמת של האימפריה העות'מאנית, הפלגים הפוליטיים בתוך ביזנטיון העסיקו את הטורקים העות'מאנים ואת השוערים כשכירי חרב במאבקים שלהם לעליונות אימפריאלית. בשנות ה -40 של המאה ה -20, בקשתו של גולש לעזרה עות'מאנית במרד נגד הקיסר נתנה את התירוץ לפלישה עות'מאנית לתראקיה בגבול הצפוני של האימפריה הביזנטית. כיבוש תראקיה העניק לעות'מאנים דריסת רגל באירופה שממנה יצאו קמפיינים עתידיים לבלקן ויוון ואדריאנופול (אדירנה) הפכה לבירה העות'מאנית בשנת 1366. במהלך המאה הבאה, העות'מאנים פיתחו אימפריה שלקחה את אנטוליה ויותר ויותר. חלקים גדולים יותר של השטחים הביזנטיים במזרח אירופה ובאסיה הקטנה.

ההתרחבות העות'מאנית לאירופה יצאה לדרך בשלהי המאה ה -14. גליפולי נכבשה בשנת 1354 וצבא צלבני עצום נמחץ בקרב ניקופוליס בשנת 1396. האסון היה כה גדול עד שאבירי מערב אירופה התייאשו משיגור מסע חדש נגד הטורקים. הופעתם של הטטרים מתחת לטמרליין בתחילת המאה החמש עשרה עיכבה זמנית את ההתקדמות הטורקית אך עד מהרה חידשו העות'מאנים את ההתקפות על ביזנטיון ומזרח אירופה. צבא הונגרי - פולני הוחרם בווארנה בשנת 1444 על ידי מוראד השני וכיבושים עות'מאניים כמעט ולא נבדקו בתקופת שלטונו של בנו, מהמד השני הכובש (1432-1481).

קונסטנטינופול עצמה נלכדה בשנת 1453, ושלחה גל הלם ברחבי אירופה, ושמה שונה לאיסטנבול. עם נפילת ביזנטיון נמלט גל של פליטים ביזנטיים למערב הלטיני, שנשא עמו את הידע הקלאסי וההלניסטי שסיפק תנופה נוספת להומניזם המתפתח של הרנסנס.

אתונה נפלה בשנת 1456 ובלגרד הצליחה להימלט מכיבוש כאשר צבא איכרים בראשות יאנוס הוניאדי ההונגרי החזיק במצור באותה שנה, למרות זאת, סרביה, בוסניה, וולכיה וחאן קרים היו כולם תחת שליטה עות'מאנית עד שנת 1478. הטורקים פיקדו על הים השחור ובצפון האגאי ודרכי סחר מרכזיות רבות נסגרו לשיט באירופה. האיום האיסלאמי התגבר עוד יותר כאשר הוקם ראש חוף עות'מאני באוטראנטו שבאיטליה בשנת 1480.

אף שהנוכחות הטורקית באיטליה הייתה קצרת מועד, נראה היה שרומא עצמה צריכה ליפול בקרוב לידיים איסלאמיות. בשנת 1529 עברו העות'מאנים במעלה הדנובה ונצרו על וינה. המצור לא צלח והטורקים החלו לסגת. אף שהעות'מאנים המשיכו להשרות פחד גם במאה ה -16, מאבקים פנימיים החלו להידרדר מעליונותה הצבאית שהכריעה את האימפריה העות'מאנית. תוצאת הקרבות כבר לא הייתה דבר מובן מאליו והאירופאים החלו להבקיע ניצחונות מול הטורקים.

למרות ההצלחה הצבאית של התרחבותם הטריטוריאלית, נותרו בעיות של ארגון וממשל בתוך האימפריה העות'מאנית. מוראד השני ניסה להגביל את השפעת האצולה והגאזי על ידי העלאת עבדים לשעבר ונציגים לשמחות לתפקידים מנהליים. מנהלים אלה באו לספק קול חלופי לזה של האצולה, וכתוצאה מכך, מוראד השני והסולטאנים העוקבים הצליחו לשחק פלג אחד נגד השני, תכונה שבאה לאפיין את האימפריה העות'מאנית. כוחם של השופטים עקף לא פעם סולטאן חלש והכוח הצבאי המובחר פעל מדי פעם כ"מלכי מלכים ".

נקודת תורפה נוספת הייתה שהפרימוגניטור לא נעשה שימוש באסלאם ועל העברת הכוח מסולטאן שנפטר לבנו שנויה במחלוקת לעתים קרובות. אם סולטאן מת ללא יורש זכר או אם הותיר כמה בנים, ההורשה נחקרה באלימות. בתקופה המוקדמת, כדי למנוע יריבויות מתמשכות, כל קרובי משפחתו של גבר של סולטן שהוכתר זה עתה הומתו. אולם מאוחר יותר, היריבות הפוטנציאליות נכלאו רק לכל החיים. כמה היסטוריונים סבורים שמדיניות הכלא הזו תרמה לירידת האימפריה העות'מאנית שכן סולטנים חסרי יציבות וחוסר ניסיון פוליטית חולצו מהכלא והונחו על כס המלוכה. אף על פי כן, למרות מחלוקות תכופות על הירושה, הצליחה האימפריה העות'מאנית לייצר מנהיגים אפקטיביים בסוף ימי הביניים והתפתחה מדיניות ממשלתית מקיפה.

למרות קשיי הירושה והשליטה הניהולית, היו לעות'מאנים מספר יתרונות שתרמו להצלחתם, העושר העצום של האימפריה הוא הנכס המשמעותי ביותר. עם התרחבות האימפריה העות'מאנית, היא רכשה שליטה על נתיבי הסחר למזרח ומעצמות אירופיות רבות, כמו ונציה וגנואה, שילמו סכומים גבוהים על הזכות גישה לנתיבים אלה.

למרות שהזוועות של "הטורקי הכופר" הכניס את הפחד לליבם של כל הנוצרים בסוף ימי הביניים, למעשה, העות'מאנים אפשרו בדרך כלל לקבוצות דתיות להמשיך ולתרגל את אמונותיהם בתוך השטחים שנכבשו. הם גם נטו לשמר את המוסדות הפיאודלים שהוקמו, ובמקרים רבים אפשרו לדו קיום של חוקי חוק להסדיר את הקבוצות האתניות והדתיות השונות. המערכות הניהוליות והממשלתיות שלהן היו מפותחות היטב ויעילות ביותר ורוב האדמות בשליטת עות'מאן היו מנוהלות היטב בתקופה זו.

האימפריה העות'מאנית

רק 80 שנה מפרידות בין המזרח התיכון המודרני לבין האימפריה העות'מאנית הנשכחת וארוכת השנים. לאורך פרק זמן של שש מאות שנים, משנת 1300 עד 1923 בערך, האימפריה העות'מאנית התרחבה לישות הפוליטית הגדולה ביותר באירופה ובמערב אסיה ואז התפוצצה ונעלמה בעמודים האחוריים של ההיסטוריה. בשיאה שלטה האימפריה בחלק ניכר מדרום מזרח אירופה, רוב שטחה של המזרח התיכון של ימינו, וחלקים מצפון אפריקה. במאה ה -13, אזור אנטוליה (רוב החלק האסיאתי של טורקיה של היום) נשלט על ידי האימפריה הביזנטית בצפון מערב והטורקים הסלג'וקים בדרום מערב. בסביבות 1290 הכריז עוסמאן הראשון (1258-1324), לוחם מוסלמי ומנהיג נסיכות קטנה בתוך שטח טורקי סלג'וק, על עצמאותו מהסולטן הסלג'וקי. האימפריה העות'מאנית נוסדה. (העות'מאנית נגזרת מאות'מן, הצורה הערבית של עוסמאן).

מראשי הגשר הקטנים שלה באנטוליה החלו עוסמאן ובנו אורחן (1288-1362) להרחיב את אדמותיהם מצפון-מערב לשטח האימפריה הביזנטית ומזרחה לשאר אנטוליה. בשנת 1481 כלל שטח האימפריה העות'מאנית את רוב חצי האי הבלקן ואת כל אנטוליה. במהלך תקופת ההתרחבות הגדולה השנייה משנת 1481 עד 1683 כבשו הטורקים העות'מאנים שטח בסוריה, מצרים, מסופוטמיה (עיראק המודרנית) והונגריה. בסופה, שלט סולימאן המפואר (1495-1566 בערך) באימפריה ופיקח על הישגים חשובים של התרבות העות'מאנית. בשנת 1683 ניסו הטורקים להמשיך את התרחבותם האירופית על ידי תקיפת וינה ביולי. המתקפה נכשלה הירידה האיטית של האימפריה החלה. בעיות בצבא (על שכר וגיוס), כמו גם שחיתות ממשלתית ותסיסה אזרחית היו הגורם העיקרי לירידה. באמצעות שורה של עימותים גדולים ולא מוצלחים והסכמים הבאים איבדה האימפריה את רוב שטחה. מצרים אבדה זמנית לנפוליאון בשנת 1798 ואז אבדה לצמיתות בשנת 1882. יוון אבדה לאחר מלחמת העצמאות היוונית (1822-1827). המלחמה עם רוסיה (1877-1878) הביאה לאובדן שטח בלקני נוסף.

האימפריה ניסתה לחדש את צבאה וליישם רפורמה פוליטית וכלכלית אך זה היה מאוחר מדי. בשנת 1908 התקוממה תנועת הצעירים הטורקים, בראשות קואליציה של קבוצות לאומניות, נגד המשטר הסמכותי של הסולטן והקימה ממשלה חוקתית. במלחמת העולם הראשונה הממשלה איחדה כוחות עם המעצמות המרכזיות. כאשר הובסו המעצמות המרכזיות, השטח העות'מאני צומצם מאוד והגבולות התואמו בערך עם טורקיה של היום. לאחר המלחמה, מהשנים 1919 ו -1923, הוביל מוסטפא כמאל מרד לאומי (מלחמת העצמאות הטורקית) נגד הסולטן העות'מאני האחרון שהניח את יסודה של המדינה הטורקית החדשה וסימן את סיומה של האימפריה העות'מאנית. מקורות נבחרים: חזן, נורמן פ. האנציקלופדיה של ימי הביניים. ניו יורק. 1999. O ' בריאן, פטריק ק. עורכת כללית. אנציקלופדיה להיסטוריה עולמית. עובדות על קובץ. ניו יורק. 2000.

היסטוריה של אופנה באימפריה העות'מאנית

בהתחשב בעוצמת הפיתוח והצמיחה התרבותית בתקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית, אין זה מפתיע שרכיבים מסוימים בהיסטוריה שלה ממשיכים לעורר השראה באמנים, שפים ומעצבים טורקים עד היום. אנו מסתכלים על ההיסטוריה של הלבוש העות'מאני - מבגדי הסולטאן ועד לבגדי נשים החצר - להצצה קטנה לאותם ימים קשים.

במהלך המאה ה -16 הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיא הכוח הכלכלי והפוליטי. ככזה, גם תעשיית הטקסטיל הייתה עדה לתנופה, עם שיטות האריגה ואיכות הבדים בשיאם. כמובן שלסולטאנים יהיה לא פחות מקפטנים מפוארים המורכבים מהבדים היקרים ביותר, עם חוטים מצופים זהב או כסף. על מנת לספק את הביקוש המהותי, סדנאות מיוחדות עיצבו בגדי וריהוט בית משפט, ולעתים אף ביצעו הזמנות לסדנאות אחרות באיסטנבול ובבורסה על מנת לענות על הביקוש הרב.

הקפטנים הסולטן המהממים (שחוקים עם şalvar, מכנסיים רופפים) היו עשויים מבדים כמו ברוקד, קטיפה, מנורות סאטן ומשי, טפטה, מוהיר וקשמיר. ההשפעה הבינלאומית מילאה גם היא תפקיד מרכזי, כאשר בדים שונים הוזמנו ממרכזי אריגה איטלקיים בעלי שם בוונציה, בגנואה ובפירנצה, כמו גם במתנות הדיפלומטיות ממדינות עתירות טקסטיל כמו איראן, הודו וסין. אחד העיצובים המפורסמים ביותר מתקופה זו היה ה- צ'ינטמאני מוטיב, שהורכב מקו גלי בעל שלושה עיגולים. מוטיבים אחרים כגון פרחים, ענפים עם עלים, השמש, הירח, הכוכבים והקשר האינסופי היו נפוצים גם כן. כיסוי הראש של הסולטן היה גם מרכיב חשוב מאוד באופנה העות'מאנית, החל ב- הוראסאני (כובע חרוטי מצמר) ומתפתח ל mücevveze (כובע גלילי עטוף במוסלין דק).

באשר לנשים השייכות למשפחת הסולטן, א kaşbastı (דיאמה מעוטרת באבן במרכז) נלבשה על הראש כדי לציין את דרגתם. במאה ה -17 התפתחו עיטורי הראש של נשים והפכו לראוותניים יותר ויותר, עם תכשיטי סט שנבחרו בקפידה. במאה ה -16 שימש גם פז עם צעיף לבן דק שכיסה את כל הראש והכתפיים. נשים בבית המשפט לבשו חלוק פנימי שנקרא iç entari עם חגורה משוכללת שנקראת סבברי. חגורות אלה הפכו גם הן לדקורטיביות, עם פגיונות מצורפים או ארנק מפתחות רקומים. כשכבה חיצונית, נשים לבשו גם קפטנים, שהיו מרופדים בפרווה בחודשי החורף, בעוד שכל הבגדים היו עשויים מהטקסטיל הנפוץ של התקופה, כגון ברוקד, משי וקטיפה.

בתקופת שלטונו של אחמד השלישי (1703-1730) החלו שינויים משמעותיים בלבוש כאשר ההשפעה המערבית תפסה את תפקידה. כאשר נשים החלו להיכנס לתחום הציבורי הפנאי, האסתטיקה שלהן השתנתה גם עם פראס (מעיל חיצוני רגיל) הופך צבעוני יותר ומעוטר בגזרות וסרטים מוזהבים. כיסויי ראש עם כיסויים ומכוסים ברעלה לבנה דקה נלבשו על ידי נשים, שנשאו גם שמשיות משי עם אחיזות יד מעוטרות. תנועה לכיוון המערביות בלבוש בתקופת שלטונו של הסולטאן מחמוד השני במאה ה -17 גרמה להתמערבות הלבוש הצבאי, כאשר הסולטנים העות'מאנים החלו להתלבש כמו מפקדים מערביים בחליפות בצבע כהה עם גבולות רקומים, פלוס פז. בשנות ה -50 של המאה ה -20, עניין נשים בסחורות אירופאיות גדל והזמנות בוצעו וכתוצאה מכך ייבוא אופנה ששינה את הסגנון העות'מאני באופן דרסטי.

עובדות האימפריה העות'מאנית

לפני שנמשיך לקראת ציר הזמן, בואו נסתכל מקרוב על כמה עובדות בסיסיות הנוגעות לאימפריה הממותקת הזו.

מה הייתה האימפריה העות'מאנית?

האימפריה הטורקית הייתה ישות פוליטית וצבאית בעלת עוצמה רבה של הטורקים אשר הוקמה בימי הביניים ונמשכה עד המאה ה -20. הכל התחיל במדינה קטנה הכוללת רק קומץ טורקים שנחשבים כממשיכי דרכם של הטורקים הסלג'וקים, האחרונים הגיעו במקור מאסיה הקטנה במהלך החלק המוקדם של ימי הביניים. ההערכה היא שהאימפריה העות'מאנית הרשמית הוקמה ביולי 1299 והיא נמשכה עד אוקטובר 1923. היא הגיעה לשיא עוצמתה ותפארתה במאות השש עשרה והשבע עשרה ובמהלך תקופה זו, האזור הגיאוגרפי בתקופת שלטונו של העות'מאני. שרביט השתרע על פני שלוש יבשות וכלל נתח משמעותי בדרום מזרח אירופה, צפון אפריקה ומערב אסיה. האימפריה חולקה לעשרים ותשעה מחוזות ולמספר רב של מדינות וסאלים ויובלים. האימפריה גם הרחיבה את סמכותה על מדינות וממלכות רחוקות רבות באמצעות כלי תקשורת שהכריזו על נאמנות לראש המדינה העות'מאני והסולטן והח'ליף. קונסטנטינופול, כלומר איסטנבול של ימינו, הייתה הבירה.

מי ייסד את האימפריה העות'מאנית?

למרות שנוצר כתוצאה מהתפרקותה של אנטוליה הטורקית למדינות עצמאיות (אמירויות הגאזי), הקרדיט על הקמת האימפריה הטורקית הגדולה הוענק לעוסמאן הראשון. הוא הוביל את אחת האמירויות הגאזיות והצהיר על יישובו הטורקי הקטן. עצמאי משלטונם של הטורקים הסלג'וקים בשנת 1299. הוא הכריז על בורסה כבירת ממלכתו הקטנה לאחר שהרחיב את סף ההתיישבות הקטנה שלו קרוב לשולי האימפריה הביזנטית. מעוזמאן הראשון נגזרת האימפריה העות'מאנית בשמה.

דָת

למרות שההתיישבות הטורקית המקורית, הסולטנים והח'ליפים כולם הלכו אחר דת האיסלאם הסוני, עם התרחבות הדרגתית על פני אזורים פוליטיים וחברתיים תרבותיים, הנבדקים כללו נוצרים, יהודים וחסידים של דתות מיעוט אחרות. האימפריה החזיקה ביחס ליברלי כלפי סובלנות דתית אך סובלנות כזו לא הוצגה לחסידי דתות פוליתאיסטיות.

תוכן

עימותים חברתיים עריכה

אירופה נשלטה על ידי מדינות לאום עם עליית הלאומיות באירופה. האימפריה העות'מאנית הייתה אימפריה דתית. במאה ה -19 עלתה הלאומיות תחת האימפריה העות'מאנית שהביאה להקמת יוון העצמאית בשנת 1821, סרביה בשנת 1835 ובולגריה בשנים 1877-1878. רבים מהמוסלמים המקומיים במדינות אלה מתו במהלך העימותים והטבח בעוד אחרים ברחו. בניגוד למדינות אירופה, האימפריה העות'מאנית לא ניסתה לשלב עמים כבושים באמצעות הטמעה תרבותית. [2] לפורט לא הייתה מדיניות רשמית להמיר את הלא-מוסלמים של הבלקן או אנטוליה לאסלאם. במקום זאת, המדיניות העות'מאנית הייתה לשלוט באמצעות מערכת הדוחן, המורכבת מקהילות וידוי לכל דת. [א]

האימפריה מעולם לא שילבה את כיבושיה כלכלית ולכן מעולם לא יצרה קשר מחייב עם נתיניה. [2] בין השנים 1828 ו -1908 ניסתה האימפריה להדביק את התיעוש ואת השוק העולמי שצומח במהירות על ידי רפורמה במדינה ובחברה. העות'מאניזם, שמקורו בצעירים עות'מאנים ובהשראת מונטסקייה, רוסו והמהפכה הצרפתית, קידם את השוויון בין הדוחנים וקבע כי נושאיו שווים בפני החוק. תומכי העות'מאניזם האמינו לקבל את כל העדות והדתות הנפרדות כ עות'מאנים יכול לפתור בעיות חברתיות. [4] בעקבות רפורמות הטנזימט הוכנסו שינויים גדולים במבנה האימפריה. המהות של מערכת הדוחן לא פורקה, אך הוחלו ארגונים ומדיניות חילוניים. חינוך יסודי וגיוס עות'מאני היו אמורים לחול על לא מוסלמים ומוסלמים כאחד. מיכאל הכטר טוען כי עלייתה של הלאומיות באימפריה העות'מאנית הייתה תוצאה של תגובת נגד נגד ניסיונות העות'מאנים ליישם צורות שלטון ישירות ומרכזיות יותר על אוכלוסיות שבעבר היו להן אוטונומיה רבה יותר. [5]

נושאים כלכליים עריכה

הקפיטולציות היו הדיון המרכזי בתקופה. הוא האמין כי סיוע זר נכנס עם כניעה יכול להועיל לאימפריה. פקידים עות'מאנים, המייצגים תחומי שיפוט שונים, ביקשו שוחד בכל הזדמנות ומנעו את ההכנסות ממערכת מס מרושעת ומפלה, שהרסה כל תעשייה נאבקת על ידי השתל, ונלחמה נגד כל מפגן של עצמאות מצד עמי הנושא הרבים של האימפריה.

החוב הציבורי העות'מאני היה חלק מתוכנית שליטה פוליטית גדולה יותר, שבאמצעותה ביקשו האינטרסים המסחריים של העולם להשיג יתרונות שאולי לא היו מאינטרס האימפריה. החוב ניהל על ידי מינהל החובות הציבוריים העות'מאניים וסמכותו הורחבה לבנק העות'מאני הקיסרי (או הבנק המרכזי). סך כל החובות של האימפריה לפני המלחמה העולמית היה 716,000,000 $. לצרפת היו 60 אחוזים מהסך הכל. בגרמניה יש 20 אחוזים. בבעלות בריטניה 15 אחוזים. מינהל החובות העות'מאני שלט ברבות מההכנסות החשובות של האימפריה. למועצה הייתה סמכות בנושאים פיננסיים ושליטתה אף הרחבה לקבוע את המס על בעלי חיים במחוזות.

1908 עבדול חמיד עריכה

הסולטאן עבדול חמיד הקים את המלוכה החוקתית בשנת 1876 במהלך מה שמכונה התקופה החוקתית הראשונה. מערכת זו בוטלה כעבור שנתיים בשנת 1878.

מהפכת הטורקים הצעירים ערוך

ביולי 1908 שינתה מהפכת הטורקים הצעירים את המבנה הפוליטי של האימפריה. הטורקים הצעירים מרדו נגד שלטונו המוחלט של הסולטאן עבדול חמיד השני להקים את העידן החוקתי השני. ב- 24 ביולי 1908 נכנע הסולטאן עבדול חמיד השני מתפקידו ושקם את החוקה העות'מאנית משנת 1876.

המהפכה יצרה דמוקרטיה רב מפלגתית. כשהיתה מתחת לאדמה הכריזה תנועת הטורק הצעיר על מפלגותיה. [6] (עמ '32) ביניהם "ועד האיחוד וההתקדמות" (CUP), ו"מפלגת החירות וההסכמה "הידועה גם בשם האיחוד הליברלי או ליברל אנטנטה (LU).

בתחילת הדרך היה רצון להישאר מאוחדים, והקבוצות המתחרות ביקשו לשמור על מדינה משותפת. ארגון המהפכה המקדוני הפנימי שיתף פעולה עם חברי ה- "CUP", ויוונים ובולגרים הצטרפו למפלגה השנייה בגודלה, "LU". הזרוע הפדרליסטית הבולגרית קיבלה בברכה את המהפכה, ומאוחר יותר הם הצטרפו לפוליטיקה המרכזית כמפלגת הפדרציה העממית (החלק הבולגרי). המרכזים לשעבר של ה- IMRO הקימו את המועדונים החוקתיים הבולגרים, וכמו ה- PFP, הם השתתפו בבחירות הכלליות העות'מאניות בשנת 1908.

עריכת הפרלמנט החדש

בשנת 1908 קדמו הבחירות הכלליות העות'מאניות במערכות פוליטיות. בקיץ 1908 הוצגו מגוון הצעות פוליטיות על ידי ה- CUP. ה- CUP הצהיר במניפסט הבחירות שלו כי הוא מבקש לחדש את המדינה על ידי רפורמה במימון וחינוך, קידום עבודות ציבוריות וחקלאות ועקרונות השוויון והצדק. [7] לגבי הלאומיות, (ארמנית, כורדית, טורקית ..) זיהה ה- CUP את הטורקים כ"עם הדומיננטי "שסביבו צריכה להיות מאורגנת האימפריה, לא כמו עמדת הגרמנים באוסטריה-הונגריה. לדברי ריינולדס, רק מיעוט קטן באימפריה העסיק את עצמו בפאן-טורקיזם. [8]

1908 הבחירות הכלליות העות'מאניות התקיימו באוקטובר ונובמבר 1908. המועמדים בחסות ה- CUP התנגדו ל- LU. האחרון הפך למרכז המתנגדים ל- CUP. סבאחדין ביי, שחזר מגלותו הארוכה, האמין שבמחוזות לא הומוגניים ממשלה מבוזרת היא הטובה ביותר. LU הייתה מאורגנת בצורה גרועה במחוזות, ולא הצליחה לשכנע את מועמדי המיעוט להתמודד בבחירות תחת דגל LU היא גם לא הצליחה לנצל את התמיכה המתמשכת במשטר הישן באזורים פחות מפותחים. [7]

במהלך ספטמבר 1908 נפתחה רכבת חג'אז החשובה, שבנייה שלה החלה בשנת 1900. השלטון העות'מאני הוקם מחדש בתקיפות בהג'אז ובתימן עם מסילת הברזל מדמשק למדינה. מבחינה היסטורית, חלל הפנים של ערב היה ברובו נשלט על ידי משחק קבוצה אחת שבטית מול קבוצה אחרת. עם סיום מסילת הרכבת, התעקשו הפונדמנטליסטים האיסלאמיים הווהאבים להתייצב תחת ההנהגה הפוליטית של עבדול אל-עזיז אבן סעוד.

קהילות נוצריות של הבלקן חשו כי ה- CUP כבר לא מייצג את שאיפותיהם. הם שמעו את טיעוני ה- CUP בעבר, בהתאם לרפורמות הטנזימט:

אלה בחזית הרפורמה ניכסו את הרעיון של העות'מאניזם, אך הסתירות הגלומות במימוש המעשי של אידיאולוגיה זו-בשכנוע המוסלמים והלא מוסלמים כאחד כי השגת השוויון האמיתי ביניהם כרוכה בהסכמת שני התחייבויות גם יחד כזכויות - היווה CUP לבעיה. October 1908 saw the new regime suffer a significant blow with the loss of Bulgaria, Bosnia, and Crete, over which the empire still exercised nominal sovereignty. [7]

The system became multi-headed, with old and new structures coexisting, until the CUP took full control of the government in 1913 and, under the chaos of change, power was exercised without accountability.

Annexations Edit

The de jure Bulgarian Declaration of Independence on 5 October [O.S. 22 September] 1908 from the Empire was proclaimed in the old capital of Tarnovo by Prince Ferdinand of Bulgaria, who afterwards took the title "Tsar".

The Bosnian crisis on 6 October 1908 erupted when Austria-Hungary announced the annexation of Bosnia and Herzegovina, territories formally within the sovereignty of the Empire. This unilateral action was timed to coincide with Bulgaria's declaration of independence (5 October) from the Empire. The Ottoman Empire protested Bulgaria's declaration with more vigour than the annexation of Bosnia-Herzegovina, which it had no practical prospects of governing. A boycott of Austro-Hungarian goods and shops occurred, inflicting commercial losses of over 100,000,000 kronen on Austria-Hungary. Austria-Hungary agreed to pay the Ottomans ₤2.2 million for the public land in Bosnia-Herzegovina. [9] Bulgarian independence could not be reversed.

Just after the revolution in 1908, the Cretan deputies declared union with Greece, taking advantage of the revolution as well as the timing of Zaimis's vacation away from the island. [10] 1908 ended with the issue still unresolved between the Empire and the Cretans. In 1909, after the parliament elected its governing structure (first cabinet), the CUP majority decided that if order was maintained and the rights of Muslims were respected, the issue would be solved with negotiations.

CUP Government Edit

The Senate of the Ottoman Empire was opened by the Sultan on 17 December 1908. The new year brought the results of 1908 elections. Chamber of Deputies gathered on 30 January 1909. CUP needed a strategy to realize their Ottomanist ideals. [7] The task of stopping the collapse of the Empire became the majority seat holder CUP's burden. However, the new system may have arrived too late to have any impact. The Empire was already in constant conflict and only four years remained before the Great War ignited.

In 1909, public order laws and police were unable to maintain order protesters were prepared to risk reprisals to express their grievances. In the three months following the inauguration of the new regime there were more than 100 strikes, constituting three-quarters of the labor force of the Empire, mainly in Constantinople and Salonika (Thessaloniki). During previous strikes (Anatolian tax revolts in 1905-1907) the Sultan remained above criticism and bureaucrats and administrators were deemed corrupt this time CUP took the blame. In the parliament LU accused the CUP of authoritarianism. Abdul Hamid's Grand Viziers Said and Kâmil Pasha and his Foreign Minister Tevfik Pasha continued in the office. They were now independent of the Sultan and were taking measures to strengthen the Porte against the encroachments of both the Palace and the CUP. Said and Kâmil were nevertheless men of the old regime. [7]

After nine months into the new government, discontent found expression in a fundamentalist movement which attempted to dismantle Constitution and revert it with a monarchy. The Ottoman counter-coup of 1909 gained traction when Sultan promised to restore the Caliphate, eliminate secular policies, and restore the rule of Islamic law, as the mutinous troops claimed. CUP also eliminated the time for religious observance. [7] Unfortunately for the advocates of representative parliamentary government, mutinous demonstrations by disenfranchised regimental officers broke out on 13 April 1909, which led to the collapse of the government. [6] ( p33 ) On 27 April 1909 counter-coup put down by "31 March Incident" using the 11th Salonika Reserve Infantry Division of the Third Army. Some of the leaders of Bulgarian federalist wing like Sandanski and Chernopeev participated in the march on Capital to depose the "attempt to dismantle constitution". [11] Abdul Hamid II was removed from the throne, and Mehmed V became the Sultan.

The Albanians of Tirana and Elbassan, where the Albanian National Awakening spread, were among the first groups to join the constitutional movement. Hoping that it would gain their people autonomy within the empire. However, due to shifting national borders in the Balkans, the Albanians had been marginalized as a nation-less people. The most significant factor uniting the Albanians, their spoken language, lacked a standard literary form and even a standard alphabet. Under the new regime the Ottoman ban on Albanian-language schools and on writing the Albanian language lifted. The new regime also appealed for Islamic solidarity to break the Albanians' unity and used the Muslim clergy to try to impose the Arabic alphabet. The Albanians refused to submit to the campaign to "Ottomanize" them by force. As a consequence, Albanian intellectuals meeting, the Congress of Manastir on 22 November 1908, chose the Latin alphabet as a standard script.

1909–1918 Mehmed V Edit

After the 31 March Incident in 1909, the Sultan Abdul Hamid II was overthrown. [12]

Constitutional revision Edit

On 5 August 1909, the revised constitution was granted by the new Sultan Mehmed V. This revised constitution, as the one before, proclaimed the equality of all subjects in the matter of taxes, military service (allowing Christians into the military for the first time), and political rights. The new constitution was perceived as a big step for the establishment of a common law for all subjects. The position of Sultan was greatly reduced to a figurehead, while still retaining some constitutional powers, such as the ability to declare war. [13] The new constitution, aimed to bring more sovereignty to the public, could not address certain public services, such as the Ottoman public debt, the Ottoman Bank or Ottoman Public Debt Administration because of their international character. The same held true of most of the companies which were formed to execute public works such as Baghdad Railway, tobacco and cigarette trades of two French companies the "Regie Company", and "Narquileh tobacco".

Italian War, 1911 Edit

Italy declared war, the Italo-Turkish War, on the Empire on 29 September 1911, demanding the turnover of Tripoli and Cyrenaica. The empire's response was weak so Italian forces took those areas on 5 November of that year (this act was confirmed by an act of the Italian Parliament on 25 February 1912). Although minor, the war was an important precursor of World War I as it sparked nationalism in the Balkan states.

Ottomans were losing their last directly ruled African territory. The Italians also sent weapons to Montenegro, encouraged Albanian dissidents, seized Rhodes and the other. [ יש צורך בהבהרה ] [13] Seeing how easily the Italians had defeated the disorganized Ottomans, the members of the Balkan League attacked the Empire before the war with Italy had ended.

On 18 October 1912, Italy and the Empire signed a treaty in Ouchy near Lausanne. Often called Treaty of Ouchy, but also named as the First Treaty of Lausanne.

Elections, 1912 Edit

The Liberal Union was in power sharing when the First Balkan War broke out in October. The Committee of Union and Progress won landslide the 1912 Ottoman general election. In this election CUP proved/developed into a real political party. Decentralization (the Liberal Union's position) was rejected and all effort was directed toward streamline of the government, streamlining the administration (bureaucracy), and strengthening the armed forces. The CUP, which got the public mandate from the electrode, did not compromise with minority parties like their predecessors (that is being Sultan Abdul Hamid) had been. [13] The first three years of relations between the new regime and the Great Powers were demoralizing and frustrating. The Powers refused to make any concessions over the Capitulations and loosen their grip over the Empire's internal affairs. [14]

When the Italian War and the counterinsurgency operations in Albania and Yemen began to fail, a number of high-ranking military officers, who were unhappy with the counterproductive political involvement in these wars, formed a political committee in the capital. Calling itself the Group of Liberating Officers or Savior Officers, its members were committed to reducing the autocratic control wielded by the CUP over military operations. Supported by the Liberal Union in parliament, these officers threatened violent action unless their demands were met. Said Pasha resigned as Grand Vizier on 17 July 1912, and the government collapsed. A new government, so called the "Great government", was formed by Ahmet Muhtar Pasha. The members of the government were prestigious statesmen, technocrat government, and they easily received the vote of confidence. This CUP excluded from cabinet posts. [6] ( p101 )

The 1912 Mürefte earthquake occurred causing 216 casualties on 9 August 1912. The Ottoman Aviation Squadrons established by largely under French guidance in 1912. [13] Squadrons were established in a short time as Louis Blériot and the Belgian pilot Baron Pierre de Caters performed the first flight demonstration in the Empire on 2 December 1909.

Balkan Wars, 1912–1913 Edit

The three new Balkan states formed at the end of the 19th century and Montenegro, sought additional territories from the Albania, Macedonia, and Thrace regions, behind their nationalistic arguments. The incomplete emergence of these nation-states on the fringes of the Empire during the nineteenth century set the stage for the Balkan Wars. On 10 October 1912 the collective note of the powers was handed. CUP responded to demands of European powers on reforms in Macedonia on 14 October. [15] Before further action could be taken war broke out.

While Powers were asking Empire to reform Macedonia, under the encouragement of Russia, a series of agreements were concluded: between Serbia and Bulgaria in March 1912, between Greece and Bulgaria in May 1912, and Montenegro subsequently concluded agreements between Serbia and Bulgaria respectively in October 1912. The Serbian-Bulgarian agreement specifically called for the partition of Macedonia which resulted in the First Balkan War. A nationalist uprising broke out in Albania, and on 8 October, the Balkan League, consisting of Serbia, Montenegro, Greece and Bulgaria, mounted a joint attack on the Empire, starting the First Balkan War. The strong march of the Bulgarian forces in Thrace pushed the Ottoman armies to the gates of Constantinople. The Second Balkan War soon followed. Albania declared independence on 28 November.

The empire agreed to a ceasefire on 2 December, and its territory losses were finalized in 1913 in the treaties of London and Bucharest. Albania became independent, and the Empire lost almost all of its European territory (Kosovo, Sanjak of Novi Pazar, Macedonia and western Thrace) to the four allies. These treaties resulted in the loss of 83 percent of their European territory and almost 70 percent of their European population. [16]

Inter-communal conflicts, 1911–1913 Edit

In the two-year period between September 1911 and September 1913 ethnic cleansing sent hundreds of thousands of Muslim refugees, or muhacir, streaming into the Empire, adding yet another economic burden and straining the social fabric. During the wars, food shortages and hundreds of thousands of refugees haunted the empire. After the war there was a violent expel of the Muslim peasants of eastern Thrace. [16]

Cession of Kuwait and Albania, 1913 Edit

The Anglo-Ottoman Convention of 1913 was a short-lived agreement signed in July 1913 between the Ottoman sultan Mehmed V and the British over several issues. However the status of Kuwait that came to be the only lasting result, as its outcome was formal independence for Kuwait.

Albania had been under Ottoman rule since about 1478. When Serbia, Montenegro, and Greece laid claim to Albanian-populated lands during Balkan Wars, the Albanians declared independence. [17] The European Great Powers endorsed an independent Albania in 1913, after the Second Balkan War leaving outside the Albanian border more than half of the Albanian population and their lands, that were partitioned between Montenegro, Serbia and Greece. They were assisted by Aubrey Herbert, a British MP who passionately advocated their cause in London. As a result, Herbert was offered the crown of Albania, but was dissuaded by the British prime minister, H. H. Asquith, from accepting. Instead the offer went to William of Wied, a German prince who accepted and became sovereign of the new Principality of Albania. Albania's neighbours still cast covetous eyes on this new and largely Islamic state. [16] The young state, however, collapsed within weeks of the outbreak of World War I. [17]

CUP takes control Edit

At the turn of 1913, the Ottoman Modern Army failed at counterinsurgencies in the periphery of the empire, Libya was lost to Italy, and Balkan war erupted in the fall of 1912. LU flexed its muscles with the forced dissolution of the parliament in 1912. The signs of humiliation of the Balkan wars worked to the advantage of the CUP [18] The cumulative defeats of 1912 enabled the CUP to seize control of the government.

The Liberal Union Party presented the peace proposal to the Ottoman government as a collective démarche, which was almost immediately accepted by both the Ottoman cabinet and by an overwhelming majority of the parliament on 22 January 1913. [6] ( p101 ) The 1913 Ottoman coup d'état (23 January), was carried out by a number of CUP members led by Ismail Enver Bey and Mehmed Talaat Bey, in which the group made a surprise raid on the central Ottoman government buildings, the Sublime Porte (Turkish: Bâb-ı Âlî). During the coup, the Minister of the Navy Nazım Pasha was assassinated and the Grand Vizier, Kâmil Pasha, was forced to resign. The CUP established tighter control over the faltering Ottoman state. [6] ( p98 ) Mahmud Sevket Pasha was assassinated just in 5 months after the coup in June 1913. LU supporters had been involved in the assassination their crush followed. Cemal Pasha was responsible for executing revenge. The execution of former officials had been an exception since the Tanzimat (1840s) period the punishment was the exile. The public life could not be far more brutish 75 years after the Tanzimat. [18] The Foreign Ministry was always occupied by someone from the inner circle of the CUP except for the interim appointment of Muhtar Bey. Said Halim Pasha who was already Foreign Minister, became Grand Vizier in June 1913 and remained in office until October 1915. He was succeeded in the Ministry by Halil [ who? ] .

In May 1913 German military mission assigned Otto Liman von Sanders to help train and reorganize the Ottoman army. Otto Liman von Sanders was assigned to reorganize the First Army, his model to be replicated to other units as an advisor [he took the command of this army in November 1914] and began working on its operational area which was the straits. This became a scandal and intolerable for St. Petersburg. The Russian Empire developed a plan for invading and occupying the Black Sea port of Trabzon or the Eastern Anatolian town of Bayezid in retaliation. To solve this issue Germany demoted Otto Liman von Sanders to a rank that he could barely command an army corps. If there was no solution through Naval occupation of Constantinople, the next Russian idea was to improve the Russian Caucasus Army.

Elections, 1914 Edit

The Empire lost territory in the Balkans, where many of its Christian voters were based before the 1914 elections. The CUP made efforts to win support in the Arab provinces by making conciliatory gestures to Arab leaders. Weakened Arab support for the LU and enabled the CUP to call elections with unionists holding the upper hand. After 1914 elections, the democratic structure had a better representation in the parliament the parliament that emerged from the elections in 1914 reflected better ethnic composition of the Ottoman population There were more Arab deputies, which were under-represented in previous parliaments. The CUP had a majority government. The Ottoman imperial government was established in January 1914. Ismail Enver became a Pasha and was assigned as the Minister of War Ahmet Cemal who was the military governor of Constantinople became Minister for the Navy and once a postal official Talaat became the Minister of the Interior. These Three Pashas would maintain דה פאקטו control of the Empire as a military regime and almost as a personal dictatorship under Enver Pasha during the World War I. Until the 1919 Ottoman general election, any other input into the political process was restricted with the outbreak of the World War I. [18] The 1914 Burdur earthquake occurred on 4 October 1914.

Local-Regional politics Edit

Arab politics Edit

The Hauran Druze Rebellion was a violent Druze uprising in the Syrian province, which erupted in 1909. The rebellion was led by the al-Atrash family, in an aim to gain independence. A business dispute between Druze chief Yahia bey Atrash in the village of Basr al-Harir escalated into a clash of arms between the Druze and Ottoman-backed local villagers. [19] Though it is the financial change during second constitutional area the spread of taxation, elections and conscription, to areas already undergoing economic change caused by the construction of new railroads, provoked large revolts, particularly among the Druzes and the Hauran. [20] Sami Pasha al-Farouqi arrived in Damascus in August 1910, leading an Ottoman expeditionary force of some 35 battalions. [19] The resistance collapsed. [19]

In 1911, Muslim intellectuals and politicians formed "The Young Arab Society", a small Arab nationalist club, in Paris. Its stated aim was "raising the level of the Arab nation to the level of modern nations." In the first few years of its existence, al-Fatat called for greater autonomy within a unified Ottoman state rather than Arab independence from the empire. Al-Fatat hosted the Arab Congress of 1913 in Paris, the purpose of which was to discuss desired reforms with other dissenting individuals from the Arab world. They also requested that Arab conscripts to the Ottoman army not be required to serve in non-Arab regions except in time of war. However, as the Ottoman authorities cracked down on the organization's activities and members, al-Fatat went underground and demanded the complete independence and unity of the Arab provinces. [21]

Nationalist movement become prominent during this Ottoman period, but it has to be mentionas that this was among Arab nobles and common Arabs considered themselves loyal subjects of the Caliph. [22] ( p229 ) Instead of Ottoman Caliph, the British, for their part, incited the Sharif of Mecca to launch the Arab Revolt during the First World War. [22] ( pp8–9 )

Armenian politics Edit

In 1908, the Armenian Revolutionary Federation (ARF) or Dashnak Party embraced a public position endorsing participation and reconciliation in the Imperial Government of the Ottoman Empire and the abandonment of the idea of an independent Armenia. Stepan Zorian and Simon Zavarian managed the political campaign for the 1908 Ottoman Elections. ARF field workers were dispatched to the provinces containing significant Armenian populations for example, Drastamat Kanayan (Dro), went to Diyarbakir as a political organizer. The Committee of Union and Progress could only able to bring 10 Armenian representatives to the 288 seats in the 1908 Ottoman general election. The other 4 Armenians represented parties with no ethnic affiliation. The ARF was aware that the elections were shaky ground and maintained its political direction and self-defence mechanism intact and continued to smuggle arms and ammunition. [6] ( p33 )

On 13 April 1909, while Constantinople was dealing with the consequences of Ottoman countercoup of 1909 an outbreak of violence, known today as the Adana Massacre shook in April the ARF-CUP relations to the core. On 24 April the 31 March Incident and suppression of the Adana violence followed each other. The Ottoman authorities in Adana brought in military forces and ruthlessly stamped out both real opponents, while at the same time massacring thousands of innocent people. In July 1909, the CUP government announced the trials of various local government and military officials, for "being implicated in the Armenian massacres.".

On 15 January 1912, the Ottoman parliament dissolved and political campaigns began almost immediately. Andranik Ozanian participated in the Balkan Wars of 1912–1913 alongside general Garegin Nzhdeh as a commander of Armenian auxiliary troops. Andranik met revolutionist Boris Sarafov and the two pledged to work jointly for the oppressed peoples of Armenia and Macedonia. Andranik participated in the First Balkan War alongside Garegin Nzhdeh as a Chief Commander of 12th Battalion of Lozengrad Third Brigade of the Macedonian-Adrianopolitan militia under the command of Colonel Aleksandar Protogerov. His detachment consisted of 273 Armenian volunteers. On 5 May 1912, the Armenian Revolutionary Federation officially severed the relations with the Ottoman government a public declaration of the Western Bureau printed in the official announcement was directed to "Ottoman Citizens." The June issue of Droshak ran an editorial about it. [6] ( p35 ) Shortly after the war started, rumours surfaced that Armenians fighting together with the Bulgarians near Kavala had massacred Muslims. There were overwhelming numbers of Armenians who served the Empire units with distinction during Balkan wars. The ARF quickly disproved 273 Armenian volunteers of Macedonian-Adrianopolitan militia from killing Muslims by pointing out that there were no Armenian names in the list of those accused and published telegrams and testimonials from the Armenians in the Ottoman units. [6] ( pp89–90 )

In October 1912, George V of Armenia engaged in negotiations with General Illarion Ivanovich Vorontsov-Dashkov to discuss Armenian reforms inside the Russian Empire. In December 1912, Kevork V formed the Armenian National Delegation and appointed Boghos Nubar. The delegation established itself in Paris. Another member appointed to the delegation was James Malcolm who resided in London and became the delegation's point man in its dealings with the British. In early 1913, Armenian diplomacy shaped as Boghos Nubar was to be responsible for external negotiations with the European governments, while the Political Council "seconded by the Constantinople and Tblisi Commissions" were to negotiate the reform question internally with the Ottoman and Russian governments. [6] ( p99 ) The Armenian reform package was established in February 1914 based on the arrangements nominally made in the Treaty of Berlin (1878) and the Treaty of San Stefano.

During the Spring of 1913, the provinces faced increasingly worse relations between Kurds and Armenians that created an urgent need for the ARF to revive its self-defence capability. In 1913, the Social Democrat Hunchakian Party (followed by other Ottoman political parties) changed its policy and stopped cooperating with the Committee of Union and Progress, moving out of the concept of Ottomanism and developing its own kind of nationalism. [23]

The plan called for the unification of the Six Vilayets and the nomination of a Christian governor and religiously balanced council over the unified provinces, the establishment of a second Gendarmerie over Ottoman Gendarmerie commanded by European officers, the legalization of the Armenian language and schools, and the establishment of a special commission to examine land confiscations empowered to expel Muslim refugees. The most important clause was obligating the European powers to enforce the reforms, by overriding the regional governments. [b] [6] ( pp104–105 )

Reform efforts

The Ottoman reforms introduced during the 17th century were undertaken by Sultans Osman II (ruled 1618–22) and Murad IV (1623–40) and by the famous dynasty of Köprülü grand viziers who served under Mehmed IV (1648–87)—Köprülü Mehmed Paşa (served 1656–61) and Köprülü Fazıl Ahmed Paşa (served 1661–76). Each of those early reformers rose as the result of crises and military defeats that threatened the very existence of the empire. Each was given the power needed to introduce reforms because of the fears of the ruling class that the empire, on which the privileges of the ruling class depended, was in mortal danger. In a war between the Ottomans and the Habsburgs that began in 1593, the Austrians were able to take much of central Hungary and Romania, and only an accidental Ottoman triumph in 1596 enabled the sultan to recoup. The Habsburgs then agreed to the Treaty of Zsitvatorok (1606), by which Ottoman rule of Hungary and Romania was restored. The treaty itself, however, like the events that led up to it, for the first time demonstrated to Europe the extent of Ottoman weakness and thus exposed the Ottomans to new dangers in subsequent years.

In the East, anarchy in Iran was brought to an end by Shah ʿAbbās I, who not only restored Iranian power but also conquered Iraq (1624) and threatened to take the entire Ottoman Empire. Though Murad IV was able to retake Iraq (1638), Iran remained a major threat. Finally, a long war with Venice (1645–69), occasioned by Ottoman efforts to capture Crete, exposed Istanbul to a major Venetian naval attack. Although the Venetians finally were pushed back in a naval campaign culminating in the Ottoman conquest of Crete (1669), they still posed a major threat that, like those which had occurred earlier in the century, stimulated the ruling class to accept needed reforms. The reforms introduced during the 17th century were too limited in nature and scope, however, to permanently arrest the Ottoman decline. The reforms essentially were no more than efforts to restore the inherited system of government and society that had operated successfully in the past. Efforts were made to restore the timar and tax farm systems as the basis of the administration and army and to limit taxes to the limits imposed by law. Provincial revolts were suppressed, peasants were forced back to the land, and cultivation was increased. Debased coins were replaced by coins of full value. Industry and trade were encouraged, corrupt officials executed, and insubordination driven out.

Such reforms were sufficient to end the immediate difficulties. But they were successful only temporarily because the reformers were allowed to act against only the results of the decay and not its cause, the continued monopoly of the self-interested ruling class. As soon as the worst consequences of decay had been alleviated, the old groups resumed power and their old ways. Moreover, the reformers did not understand that the Europe now faced by the Ottomans was far more powerful than the entity that the great sultans of the past had defeated even if the reforms had been more permanently successful, they could not have corrected the increasing Ottoman weakness relative to the powerful nation-states then rising in Europe. Such an understanding was to come to the Ottoman reformers only in the 19th century.

The people

In 1914 the total population of the Ottoman Empire was approximately 25 million, of which about 10 million were Turks, 6 million Arabs, 1.5 million Kurds, 1.5 million Greeks, and 2.5 million Armenians. The population of the empire (excluding such virtually independent areas as Egypt, Romania, and Serbia) in the period immediately prior to the losses of 1878 is estimated to have been about 26 million. Natural increases and Muslim immigration from Russia and the Balkans virtually made up the losses, and in 1914 the population was increasingly homogeneous in religion and language, though a variety of languages continued to be spoken.

1. Legacy In History

The Ottoman Empire's legacy is both treasured and loathed in equal measure. According to a study by Rutgers University, between 1914 and 1923 over 3.5 million Greeks, Armenians, Assyrians were killed under the successive Young Turks' and Mustafa Kemal's reigns. That genocide to date continues to be a thorny issue in Turkey. As the Armenian National Institute reports, 1 million Armenians perished in that genocide. Increasing Muslim territory by Jihad also came to the forefront during the Ottoman Empire. Still in modern day Turkey, the Ottoman Empire is credited with modernization, and having merged many traditions that today account for its diverse culture. According to BBC History, state-run education and an emphasis on creating strong armies was another hallmark of the Ottoman Empire. At its peak, the Ottoman Empire occupied Jordan, Romania, Hungary Turkey, Egypt, Greece, Syria, Bulgaria, Macedonia, Palestine, Lebanon, a section of Arabia, and most of the North Africa Mediterranean coast. It was also during Orhan’s reign over the Ottoman Empire that their iconic coins began to be used as currency.