גיאוגרפיה בתאילנד - היסטוריה

גיאוגרפיה בתאילנד - היסטוריה


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.

תאילנד

תאילנד ממוקמת בדרום מזרח אסיה, הגובלת בים אנדמן ומפרץ תאילנד, מדרום מזרח לבורמה. השטח של תאילנד מורכב ממישור מרכזי; רמת חוראת במזרח; הרים במקומות אחרים.
האקלים של תאילנד הוא רופי; מונסון דרום-מערב גשום, חם ומעונן (אמצע מאי עד ספטמבר); מונסון צפון-מזרח יבש וקריר (נובמבר עד אמצע מרץ); אשתו הדרומית תמיד חמה ולחה.
מפת מדינה


חיי צמחים ובעלי חיים

תאילנד היא מדינה של יערות, שטחי עשב משופעים ושיחות ביצות שטופות לוטוסים וחבצלות מים. מאז אמצע המאה ה -20, שטח השטח הכולל המכוסה ביערות ירד מיותר ממחצית עד פחות משליש. פינוי יער לחקלאות (כולל למטעי עצים), כריתה מוגזמת וניהול לקוי הם הגורמים העיקריים לירידה זו. יערות מורכבים בעיקר מעצים קשים כמו עץ ​​טיק ועצים מייצרים עץ ושרף של Dipterocarpaceae מִשׁפָּחָה. כמו במקומות אחרים בדרום מזרח אסיה, במבוק, דקלים, ראטן וסוגים רבים של שרכים נפוצים. במקומות בהם יערות נבצרו ולא נשתלו מחדש, צמחה גידול משני של עשבים ושיחים, שלעתים קרובות מגבילים את השימוש בקרקע לחקלאות. לוטוסים וחבצלות מים פוקדים את רוב הבריכות והביצות ברחבי הארץ.

העם התאילנדי השתמשו באופן מסורתי בתאו מים, שוורים, סוסים ופילים לחריש ושחצוץ שדות, הובלת סחורות ואנשים והעברת משאות כבדים. אולם בשנות השמונים הוחלפו חיות טיוטה במכונות, ולמעט באזורים נידחים במדינה הוחלפו בעלי חיים המשמשים לתחבורה באופנועים, משאיות, מכוניות ואוטובוסים. הביקוש לפילים לעבודה נעלם כמעט לחלוטין לאחר איסור כריתת עצים בשנת 1989, ופילים מבויתים נקלטו בענף התיירות.

כריתת יערות מהירה יחד עם עלייה ניכרת בביקוש לבעלי חיים אקזוטיים פגעה בחיות הבר. קרנפים וטפירים, שנמצאו פעם באזורים רבים במדינה, כמעט נעלמו, וכך גם עדרי פילים פראיים. גורל דומה פגע בגיבונים ובכמה מינים של קופים וציפורים. למרות שנעשו מאמצים רציניים למניעת מכירה בלתי חוקית של מינים בסכנת הכחדה, הם זכו להצלחה מוגבלת בלבד. בדומה לחקיקת שימור אחרת, שיש לה היסטוריה ארוכה בתאילנד, החוקים היו קשים ליישום ואכיפה.

דגי המים המתוקים והימיים השופעים של תאילנד התרוקן במהירות על ידי דיג יתר ושיבוש בתי הגידול הטבעיים שלהם, כמו שרימפס, סרטנים וסרטני ים. רבים מהשרימפס והסרטנים הנמכרים כיום הן בשוק המקומי והן בשוקי הייצוא מגיעים מחוות שרימפס. נחשים, כולל קוברה המלך וכמה מינים של נחשי מים רעילים, בעוד שהם עדיין נפוצים בטבע, כיום סביר יותר להיראות בחוות נחשים. אותו דבר לגבי תנינים, למרות שהם עדיין קיימים בטבע בדרום.

יתושים, נמלים, חיפושיות וחרקים אחרים - כמו גם הלטאות שאוכלות אותם - הם תמיד עדות, אפילו בסביבות עירוניות. תולעת המשי תרמה רבות לתעשיית המשי, שתאילנד התפרסמה בה.


מפת מחוז תאילנד

תאילנד (רשמית, ממלכת תאילנד) מחולקת ל -76 מחוזות מנהליים. מחוזות אלה מחולקים עוד יותר למחוזות ולמחלקות משנה קטנות יותר. ישנם שני מחוזות השולטים במיוחד - בנגקוק ופאטאיה.

76 מחוזות (צ'נגוואט, יחיד ורבים) הם כדלקמן: אמנת צ'רואן, אנג טונג, בואנג קאן, בורי ראם, צ'צ'ואנגסאו, צ'אי נאט, צ'איאפום, צ'נטאבורי, צ'יאנג מאי, צ'יאנג ראי, צ'ון בורי, צ'ומפון, קלסין, קמפאנג פעט, Kanchanaburi, Khon Kaen, Krabi, Lampang, Lamphun, Loei, Lop Buri, Mae Hong Son, Maha Sarakham, Mukdahan, Nakhon Nayok, Nakhon Pathom, Nakhon Phanom, Nakhon Ratchasima, Nakhon Sawan, Nakhon Si Thammarat, Nan, Narathiwat למפהו, נונג חאי, נונטהבורי, פאטום ת'אני, פאטאני, פנגנגה, פטהאלונג, פאיאו, פצ'אבון, פצ'בורי, פיצ'יט, פיצאנולוק, פרא נאחון סי איוטטהאיה, פראה, פוקט, פרצ'ן בורי, פרצ'אפ כירי חאן, ראנג אטאן , Sa Kaeo, Sakon Nakhon, Samut Prakan, Samut Sakhon, Samut Songkhram, Saraburi, Satun, Sing Buri, Si Sa Ket, Songkhla, Sukhothai, Suphan Buri, Surat Thani, Surin, Tak, Trang, Trat, Ubon Ratchathani, Udon Thani , אוטאי תאני, אוטראדית, יאלה, יאסותון

עם שטח של 20,494 קמ"ר, נהון ראצ'סימה הוא הפרובינציה הגדולה ביותר וגם המאוכלסת ביותר.

בנגקוק (בתאילנדית: Krung Thep), הבירה והעיר המאוכלסת ביותר, ממוקמת במרכז תאילנד.


אנשי תאילנד

סוג של ממשלה: מונרכיה חוקתית

שפות מדוברות: תאילנדית, אנגלית (שפה משנית של האליטה), דיאלקטים אתניים ואזורים

עצמאות: 1238 (תאריך ההקמה המסורתי מעולם לא התיישב)

חג לאומי: יום הולדתו של המלך פומיפון, 5 בדצמבר (1927)

לאום: תאילנדית (יחיד ורבים)

דתות: בודהיסטים 94.6%, מוסלמים 4.6%, נוצרים 0.7%, 0.1%אחרים (מפקד 2000)

סמל לאומי: גארודה (חצי מישי, דמות חצי ציפורית מיתית) פיל

המנון או שיר לאומי: פלנג צ'אט תאילנדי (ההמנון הלאומי של תאילנד)


מסה על תאילנד: חיבור יוצא מן הכלל על תאילנד

ליד מיאנמר, תאילנד היא המדינה השנייה בגודלה ביבשת דרום מזרח אסיה. שטחה של 198,115 קילומטרים רבועים (מעל 513,117 קמ"ר) מחסה על אוכלוסייה של יותר מ -62 מיליון תושבים. הגיאוגרפיה וההיסטוריה קשרו קשר כדי להפוך את המדינה לאומה ייחודית. בשטח הנוכחי של התאילנד והארץ קיימת מדינה תאילנדית גדולה בשש מאות השנים האחרונות, והמדינה היא אחת הבודדות באסיה שנמלטו מהקולוניאליזם האירופי.

כשהוא שוכב מנתיבי הים ההיסטוריים הגדולים, הוא נחסך מההשפעות שעיצבו את עולם המרי והזמן מדרום וממזרח - בעיקר הדת המוסלמית והשלטון האירופי. תאילנד שימשה אפוא כחיץ בין האינטרסים הסותרים של צרפת ואנגליה לשליטה באזור, וחלקו בגלל התחרות הזו הצליחה לשמור על עצמאותה במהלך החלוקה הקולוניאלית האירופית בדרום מזרח אסיה.

המלוכה הפכה ונותרה סמל רב עוצמה של ההמשכיות ההיסטורית והזהות הלאומית של המדינה. במשך יותר ממאה שנה, המדינה ניהלה עמדה נייטרלית בענייני עולם, ותלותה במערב לאחר 1950 היא הפרה חדה עם המסורת.

ההתפתחות הלא-קולוניאלית של המשק מודגמת מהעובדה שהדגשות הושקעו כמעט כולן בחקלאות שאינה אחוזית, למעט מטעי השפשוף והשיבר בחצי האי הדרומי. אחוזות הגומי, התה, הקפה, הקוקוס, הדקל ושאר המטעים של הודו ושינזיה, הפיליפינים ואינדונזיה נעדרים באופן בולט במדינה כפי שהייתה בירת אירופה ואמריקה.

המעורבות האמריקאית והאירופאית הייתה משמעותית רק בניצול של הפקת החומרים והפח באזור חצי האי שלה ובענף הייצור הגדל. תאילנד, במשך זמן רב, נותרה מוזנחת על ידי המערב, בין היתר בגלל העובדה שהמעצמות הקולוניאליות היו עוסקות במקומות אחרים, ובשל חלקן מתרחקות ותחיתול תאילנד מהנתיבים ההיסטוריים של הסחר הימי.

מאפיינים פיזיים:

התצורה הפיזית של תאילנד פשוטה: אגן נהר הפונה דרומה וסגור במערב, בצפון ובדרום-מזרח בהרים, ואצבע חצי-ארוכה ודקה בדרום. הירח הצפוני והמערבי הם המשך דרומה של מערכת ההרים המורכבת של היי אנד שימלייות ממזרח טיבט המתעקלת דרומה, שחלקן מהוות את הגבול בין דרום מיאנמר לתאילנד.

הרים אלה הם סדרה של טווחים מצפון-דרום, מתנשאים לכמעט 840 רגל (2,440 מטר), ומתפתחים דרומה אל מלזיה. מצפון נמצאות הגבעות ואזור הרמה המנותח של מיאנמר, המכיל מערות ממנה נחפרו שרידים של בני אדם טרום ושיים היסטוריים.

רמת ח'וראט בצפון מזרח מכסה שליש מהארץ המטה בעדינות לכיוון מזרח ומבייש אותו, והוא שוכן בניקוז של המקונג. הרמה מוקפת במערב ובדרום בגבעות לינאריות נמוכות. גובה פני השטח בח'וראט נע בין 650 רגל (198 מטר) בצפון ובמערב עד 300 רגל בדרום מזרח.

שוכנת בין טווחי הירח והשיטן הצפוניים והמערביים לבין רמת ח'וראט, אגן נהר צ'או פראיה גדול, המהווה את הארץ הלב התרבותית והכלכלית של המדינה, הידועה גם בשם השפל המרכזי ושבלולים. אזור זה מורכב ממישורים מתגלגלים בצפון ומישור שיטפונות נמוך ודלתא של צ'או פראיה הנוצרים על ידי מרבצי הסחף הגדולים שהובילו יובלי הנהרות.

מרבצי הסחף של עמקי הנהרות הם הפוריים ביותר בתאילנד, שכן אלה מתחדשים שנה אחר שנה עם משקעי נהרות סוול ושילן עם גשמי מונסון שנתיים. הטופוגרפיה של זרוע חצי האי היא גלילה וביישנית להררי, עם מעט שטחים שטוחים. הרים גבוהים יותר מתנשאים לכ -1,524 רגל (524 מטר) במערב, מול החוף המחוספס והמעופף, שוכנים כמה אזורים קטנים ושדונים, כולל האי פוקטל, העשיר בפח.

האקלים של תאילנד עשוי להיות מוגבל כמאנסונלי טרופי. ההשפעות העיקריות הן מיקומה של המדינה באזורים הטרופיים, אזור המונסון והתכונות הטופו והשיגרפיות משפיעות על התפלגות הגשמים. בתחילת מאי הזרמים הדרומיים הדרומיים זורמים מהאוקיינוס ​​ההודי ומביאים כמויות גדולות של גשמים, שמגיעים למקסימום בספטמבר.

מערכת הרוחות הפוכה בין Novem & shyber לבין פברואר, כאשר מונסון צפון -מזרחי מביא אוויר קריר ויבש. מדי פעם ובביישנות, טייפונים עשויים להיתקל בים סין ולגרום מעט גשם אך נמוגים ברחבי תאילנד. כמות המשקעים משתנה בין 40 אינץ 'ל -120 (1,016 עד 3,048 מ"מ) באזורים השונים של המדינה.

באזור חצי האי הדרומי ים יבש ושייסון מתרחשים לעיתים רחוקות ומקבלים עד 160 סנטימטרים של משקעים מדי שנה, בעוד שבנגקוק זוכה ל -1,397 מ"מ וח'וראט, מוגנת על ידי גבעות מכל הצדדים אפילו פחות מ -30 סנטימטרים (762 דקות) וכמעט כל אזור חצי האי מקבל יותר מ -80 סנטימטרים המחולקים לאורך כל השנה. הטמפרטורות, באופן כללי, בינוניות עד גבוהות, בממוצע בין 77 ° ל- 84 ° F (25 ° ו- 29 ° C).

עונת הטמפרטורות הגבוהות ביותר היא בסוף מרץ, אפריל ותחילת מאי. במרכז תאילנד, חצי האי ודרום מזרח תאילנד, הטמפרטורות המרביות מגיעות לעיתים רחוקות ל -37.7 ° C, בעוד שהטמפרטורה והתעריפים המינימליים נמוכים מ- 65.3 ° F (18.3 ° C). בצפון תאילנד טווח הטמפרטורות נוטה להיות הרבה יותר גדול.

קרקעות עמקי הנהרות פוריות, והאדמה הפורייה ביותר נמצאת במישורי ההצפה של אגן צ'או פראיה התחתון מכיוון שהיא מקבלת כמויות גדולות של מצבורי האדמה העשירים והסחפים מדי שנה. באזורים שטוחים יחסית וביישומים אחרים ובחלקים מהחוף יש גם קרקעות פוריות. במקומות אחרים, הקרקע נוטה להיות עניים, דלופים במיוחד של האזורים הטרופיים הלחים.

דפוסי תרבות:

בין מדינות דרום מזרח אסיה, תאילנד היא האומה המוכרת ביותר ולחוסניות. יחסית הומו ושייגי, המדינה אינה בעלת ריבוי השפות הנמצאות באינדון ושייסיה ובפיליפינים, ואינה מכילה תמהיל אתני מורכב כמו במלזיה. 85 אחוזים מהאוכלוסייה דוברים תאילנדית, שהיא חברה במקבץ גדול של שפות ומדוברות בכל המדינות הגובלות, כמו גם בדרום סין ובצפון וייט ושיינם.

בדומה לתושבי מיאנמר, קמבודיה ולאוס, התאילנדים הם בודאים ושיידיסטים של בית הספר Theravada. בשנת 1991 רשום כתשעים וחמישה אחוזים מהאוכלוסייה דבקים בבודהיזם. המיניות והאמיניות כוללות מוסלמים (המהווים ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה), הינדים, סיקים וכמה נוצרים, המרוכזים בעיקר סביב בנגקוק. הממשלה הלאומית ממעיטה בנאמנות אזורית, והשפה התאילנדית נלמדת בבתי ספר ברחבי הארץ.

הלא תאילנדים מונים כמעט 12 מיליון או 20 אחוזים מהאוכלוסייה. המיעוט האתני הגדול והביישני ביותר, הכולל למעלה מ -8 מיליון או 12 אחוזים מכלל האוכלוסייה והבנייה הם סינים, שהוטמעו במידה הרבה יותר גדולה מאשר במלזיה או באינדונזיה. אין חסמים לנישואי תערובת, ורובם אימצו את הבודהיזם של תאילנד.

המיעוט הבא בגודלו הוא זה של מלזים, המתייחסים לאמונה המוסלמית, ומרוכזים במידה רבה בצוואר חצי האי הדרומי של המדינה הקרובה לגבול מלזיה. בחלק הצפוני והצפוני -מערבי של המדינה לאורך גבול מיאנמר יש כמה גבעות וסוגים של הגבעות - קבוצות השבטים, שהעיקריות שלהן הן קארנס ושנס (המונות למעלה ממיליון כל אחת). רובם מטפחים משתנים.

בין המיעוטים והשיעורים של תאילנד נכללים גם וייטנאמים, שנעו והתיישבו בחלק הצפון מזרחי של המדינה בשנות הארבעים והחמישים כדי להימלט ממלחמת הודו-סין עם הצרפתים, וח'מרים (קמבודים) שנמלטו ממולדתם כפליטים לאחר 1979 פלישה וייטנית ושיינאמית לקמבודיה.

אזורי גבול כאלה המעכבים על ידי קבוצות המיעוט בצפון, צפון מערב, צפון מזרח וחצי האי הדרומי משתלבים בצורה לא מושלמת במדינה התאילנדית, והם גם לאחור מבחינה אקולוגית וסינומית. התאילנדים שולטים בשפלה, ויש שיטוטים של אנשים שאינם תאילנדים בגבול ההררי.

פעילות כלכלית:

באופן מסורתי, ag and shyriculture היה המגזר הדומיננטי בכלכלת תאילנד. אף על פי שעידוד ממשלתי לעסקים קטנים ותעשייה, תרומותיו לצמיחה הכלכלית ירדו בעקביות מאז 1950. שיעור כוח החקלאות החקלאי ירד מ -88 % בשנות החמישים לפחות מ -50 %.

תרומתם של חקלאות ותעשייה לכלכלה הלאומית ביחס לתעשייה ירדה גם היא מיותר מ -50 אחוז בשנות החמישים לפחות מ -11 אחוזים בשנת 1999. למרות המעבר הזה לייצור, הייצור החקלאי המשיך להתרחב, והחקלאים התאילנדים ממשיכים לפרנס ולצמצם מספיק אורז לצרכי המדינה ומספר עודף לייצוא.

כיום, תאילנד היא יצרנית האורז החמישית בגודלה בעולם ושוואתה לשעבר ושווקנית (מייצאת שליש עד רבע מיצוא האורז בעולם). חקלאות מזוהה באופן גורף עם גידול אורז וביישנות, וקרוב לתשעים אחוזים משטח הגידול במדינה ניתנת לה, שכמעט מחצית מהם נמצאת באגן צ'או פראיה, שם מי השיטפונות של הנהר מספקים השקיה ועמוסי בורות. קרקעות fer & shytile לשדות.

במהלך שנות ה -60 של המאה ה -20 התנועה לגיוון היבולים הפכה לפופולרית והחקלאים החלו לגדל גידולי יצוא אחרים כמו תירס, קנה סוכר, אננס, טבק, קוקוס וקנאף (תחליף ליוטה) בקנה מידה גדול מבעבר.

גידולים אלה זכו לאט לאט לבולטות יותר. בנוסף, גדלים גם כמויות גדולות של ירקות ופירות. גידול בקר חשוב במישורים המרכזיים, וחזירים ועופות גדלים באופן נרחב. דיג הוא גם בעל חשיבות ניכרת, והוא מהווה מצרך יצוא הולך וגדל. ייצור הגומי - שהוכנס לארץ במהלך המאה ה -19 - חשוב וחלק בחלק הדרומי של חצי האי.

תאילנד ממוקמת במקום השלישי בעולם בייצור גומי טבעי. הוא מייצר כמעט שישית מהעולם העולמי של עצי הפרקט-במיוחד טיק. מוצרי היער העיקריים שלה מיוצאים כעת בכמויות קטנות, לאחר איסור ממשלתי על כריתה שהוטלה בשנת 1989.

הכרייה מהווה פלח קטן של כלכלת המדינה, כאשר רק 0.2 מכוח העבודה עוסק בה ותורם פחות משני אחוזים לתוצר הגולמי המקומי. פח, שנכרה בעיקר בחצי האי, כבר מזמן היה משאב מינרלי יקר, והמדינה הפכה לאחת מיצרניות הפח הגדולות בעולם, וייצרה בממוצע כעשירית מכלל התפוקה בעולם. פחם, אבץ, גבס, טונגסטן ואבן גיר הם כמה מינרלים אחרים המיוצרים.

ענף הייצור גדל באופן דרמטי ובשיעור במהלך ארבעת העשורים האחרונים, המייצג בעיקר את ההשקעות וההשקעות הגדולות שביצעו חברות פרטיות, הגדולות יותר מומנו על ידי הון זר ותאילנדי. יפן, קוריאה הדרומית, טייוואן וסינגפור היו מקור ההשקעה העיקרי לתעשייה המיועדת במיוחד לייצור מוצרי צריכה כגון ביגוד, שימורים ומוצרי חשמל. ההון היפני מושקע והולך וגדל בייצור טקסטיל ומכונות.

יחד עם זאת, גידול המסורתיים והמפעלים בענף החנויות, כולל כריית אורז, סוכר ועץ, ייצור טבק, שקי יוטה ומלט לייצור טקסטיל (המבוסס במיוחד על משי), ביגוד, ריהוט ו הנעלה שבבעלות בעיקר משקיעים מקומיים רשמה גם היא רווחים ניכרים. תעשיית המפעל מתרכזת בכבדות ובביישנות באזור בנגקוק.

ייבוא ​​תאילנד כולל מכונות חשמל, מינרלים ודלקים, ברזל ופלדה, כלי רכב, פלסטיק וכימיקלים אורגניים - פריטים הדרושים לתיעוש הגדל שלה ולצרכי הבית. הייצוא העיקרי שלה באמצע שנות התשעים בקייט ובשטיח של פריטים מיוצרים היה מכונות חשמליות, טקסטיל והלבשה וכורים ניו-שקולריים שהיוו יחדיו כמעט ארבעים אחוזים מכלל היצוא, ואילו הייצוא המסורתי של תוצרת אורז, פח, גומי וטיק. עלה כמעט בכ -22 % מהרווחי הייצוא של המדינה.

אזוריות פיזית וכלכלית:

מבחינה פיזית וכלכלית, תאילנד מורכבת מכמה יחידות טבע ייחודיות, אם כי אזור המפתח הוא אזור השפלה המרכזי, מישור צ'או פראיה, המהווה כחמישית משטח המדינה ושתי חמישיות מאוכלוסייתה. . זהו האזור של ההתנחלות התאילנדית ביותר עם קומפלקס וחקלאות חשובה ביותר.

צפיפות האוכלוסין גבוהה ומביישת מכל אזור: מעל 600 איש לקילומטר רבוע (230 איש לקמ"ר). הוא היה מיוער ויעיל, אך כעת הוא מורכב משדות לאדמה (אורז) בלתי נשברים. הקרקע פורייה לשעבר ובאופן מופתי במיוחד, המורכבת מסחף עשיר שהנהר מביא. למרות שקיבלת כמות גשמים נמוכה יחסית של מעט יותר מ -1,250 מילימטרים בשנה, מדובר בלב החקלאות בארץ ובסל האורז.

גם קסאווה, תירס וגידולים אחרים גדלים כאן. במשך רוב ההיסטוריה של האומה, הבירה הוחלפה כאן ואנשי השפלה המרכזית היו הקבוצה השלטת במדינה. מרבית תעשיות המסחר, התעשייה והשירותים של תאילנד ממוקמות באזור השפלה המרכזית, ומתמקדות בעיקר בבנגקוק, הבירה.

הנושא החשוב ביותר בהיסטוריה המודרנית של האומה היה ריכוז קבוע של סמכות פוליטית וכוח כלכלי בממשלה ממוזלת ומפוזרת ובמקום אחד: בנגקוק, בירת האוכלוסייה (5.6 מיליון תושבים), שבאה לרכז את כל ההיבטים של החיים התאילנדים במידה יוצאת דופן במקומות אחרים.

תוך כדי כך, העיר הפכה להיות דוגמה קלאסית לעיר פריה וחמודה, ואספה כמעט 10 אחוזים מהאוכלוסייה הלאומית שהמטרופולין שלה גדול פי 30 בהשוואה לעיר הגדולה הבאה - נהון ראצ'סימה במרחק של 250 קילומטרים עד צפונית -מזרחית בח'וראט פלאה ובשיטו. היא מכילה יותר מ -300 מקדשים בודהיסטים, המקום המלכותי ואטרקציות תרבותיות אחרות.

רוב המסחר במדינה עובר בנמל שלה, ומגזר הייצור צומח במהירות. צ'יאנג מאי (אוכלוסייה: 1.6 מיל ושוני) הממוקמת בצפון, היא מרכז תיירות נוסף מחוץ לבירה. האזור הצפוני -מזרחי העצום, שנפרד ומרוחק מאוס על ידי נהר המקונג, הוא אזור הרמה של ח'וראט. הוא לא התברך בקרקעות הפוריות ובמשקעים ובשטיפות נאותים של המישורים המרכזיים, הוא האזור העני ביותר בתאילנד, ומכיל כשמונה מיליון אנשים אשר מתוכננים באופן רשמי ומתביישים כחיים בעוני.

בדומה לאזור הצפון, לאזור זה הייתה היסטוריה של חצי אוטונומיה עד סוף המאה ה -19. האנשים דוברים שפה הדומה ללאו, ולעתים קרובות גילו חוסר שביעות רצון מול הממשל התאילנדי המרכזי, שניסה לאחרונה להכניס אותם לקהל הלאומי. הזנב הארוך של חצי האי לדרום המצטרף למרכז תאילנד עם מלזיה הוא פחות פראי, אבל הוא אזור גידול הגומי והייצור הפח הגדול במדינה.

סיכויים:

תאילנד רשמה כמה מרווחי האקו & השינומי המרשימים ביותר בדרום מזרח אסיה ומספר 8217 (במהלך ממוצע של בין 6 ל -7 אחוזים בשנה) במהלך שלושת הדצמבר האחרון. ההתרחבות המהירה ביותר נראתה בענפי הייצור, השירות והמסחר. השווקים המקומיים התרחבו והייצור של מצרכים כמו מוצרי ביישן, משקאות קלים וטקסטיל המשיך לצמוח. הצבא וההוצאה הצבאית האמריקאית במהלך שנות השישים והשבעים והשקעות יפניות חיזקו את הכלכלה.

בין 1950 ל -1970 אוכלוסייה שצומחת במהירות ומתביישת במיוחד באזור השפלה המרכזית ובסביבות בנגקוק גרמה לדאגה רבה, והמנהל שתמך בעבר בצמיחת אוכלוסין ובחירה הפך את מדיניותו. מאז שנות השבעים תוכניות התכנון המשפחתי של הממשלה סייעו להפחית באופן משמעותי את שיעורי הגידול באוכלוסייה, שעומדים כיום על 0.9 אחוזים בשנה בכמעט שליש מאלה שרווחו במהלך שנות השישים והשבעים.

המדינה מהווה כיום מודל למדינות מתפתחות אחרות המבקשות להפחית את שיעורי הגידול באוכלוסייה. עם זאת, שליש מאוכלוסיית תאילנד משתייכת לקבוצת הגיל הצעירים (עד גיל 20 עד 40) היוצרת דרישות גבוהות מהמערכת החינוך, הבית וההתביישנות, הבריאות והתעסוקה של המדינה, אך הממשלה מנסה לנצל את בני האדם הבכירים שלה. משאב (עם שיעור מואר ואכזריות של מעל 90 אחוזים) לפיתוח כלכלי.


  • תאילנד, הנקראת רשמית ממלכת תאילנד, ממוקמת בדרום מזרח אסיה.
  • תאילנד גובלת במלזיה מדרום, לאוס וקמבודיה ממזרח, ומיאנמר ממערב.
  • תאילנד היא המדינה היחידה בדרום מזרח אסיה שמעולם לא התיישבה על ידי מדינה אירופאית.
  • תאילנד קיבלה את שמה ב- 11 במאי 1949, לפני שנקראה בשם שיאמאדש או סיאם.
  • השטח הכולל של תאילנד הוא 513,120 קמ"ר. (198,120 מייל רבוע).
  • תאילנדית היא השפה הרשמית של תאילנד.
  • שם המטבע של תאילנד הוא בהט.
  • על פי הבנק העולמי, סך כל אוכלוסיית תאילנד בשנת 2016 הייתה 6.89 קרור.
  • הדת של רוב האנשים בתאילנד היא בודהיזם, אסלאם, נצרות והינדואיזם.
  • הקבוצות האתניות החשובות ביותר בתאילנד הן מרכז תאילנדי, חון איסאן, חון מונג, סינית תאילנדית ודרום תאילנדי.
  • ההר הגבוה ביותר בתאילנד הוא Doi Inthanon, שגובהו 2,565 מטרים.
  • הנהר הארוך ביותר בתאילנד הוא נהר הצ'י, שאורכו 765 ק"מ.
  • עקב הצונאמי בתאילנד 2004 נפגעו מים בגובה של עד 30 מטרים על הטאטו התאילנדי, בו מתו כ -8000 בני אדם, כ -1,500 ילדים התייתמו ויותר מ -1.5 לאך איש איבדו את מקום עבודתם.
  • דג הבוץ של תאילנד הוא יצור ייחודי מכיוון שהוא יכול ללכת על כדור הארץ ויכול גם לטפס על עצים.
  • הטקסט המפורסם בתאילנד הוא Ramakien, שהוא למעשה הגרסה התאילנדית של Ramayana.
    - המלך טאקאסין הפך למלך תאילנד והפך את תונבורי לבירתו. - המלך טקסין הוכתר כמלך תאילנד והקים את טונבורי כבירתו. - טקסין הגדול הוכתר כמלך ממלכת טונבורי שהוקמה לאחרונה בבירה החדשה בתונבורי, תאילנד של היום. - החלה הבנייה בארמון הגדול של בנגקוק, מקום מגוריו הרשמי של מלך תאילנד. - בהומיבול אדוליאדג ', המלוכה הנוכחית המכהנת ביותר בעולם, עלה לכס תאילנד. - תאילנד הפכה לחברה באו"ם. - שמו של סים נקרא תאילנד. בגלל זה, כמה אנשים במיוחד סינים שחיים כאן, אפילו היום אוהבים לקרוא לתאילנד בשם סיאמי. בירת תאילנד היא בנגקוק. - אוניברסיטת בורכה הוקמה במחוז צ'ונבורי, תאילנד. - אינדונזיה, מלזיה, הפיליפינים, סינגפור ותאילנד הקימו את איגוד האומות בדרום מזרח אסיה. - מחבלים אינדונזים חטפו מטוס בבנגקוק הבירה של תאילנד.

עובדות בתאילנד | פסטיבלים תאילנדים

פסטיבלים רבים נחגגים בתאילנד לאורך כל השנה כגון לואי קראתונג שחוגג השנה ב -31 באוקטובר (2020).

במהלך פסטיבל Loi Krathong משתמשים במצופי פרחים

פסטיבלים תאילנדים קשורים בדרך כלל לדת הבודהיסטית. ב-  לואי קראתונגהאנשים מבקשים סליחה מאם הנהר.

יש גם את פסטיבל הנרות או את פסטיבל הצעת נדבות הפרחים. כמה פסטיבלים אחרים מקורם באמונות מסורתיות לבקש טובה מאת אל הגשם. פופולרי הם גם טקסי ברכת אורז ופסטיבלי מרוצי סירות ארוכים.


תוכן

קיבוץ מחוזות תאילנד לאזורים עוקב אחר שתי מערכות עיקריות, בהן תאילנד מחולקת לארבעה או לשישה אזורים. במערכת שישה האזורים, הנפוצה במחקרים גיאוגרפיים, מרכז תאילנד משתרע ממחוזות סוכותאי ופיצאנולוק בצפון ועד למחוזות הגובלים במפרץ תאילנד בדרום, למעט המחוזות ההרריים הגובלים את מיאנמר ממערב וממחוזות החוף של המזרח. מערכת ארבעת האזורים כוללת מחוזות רק עד צפון צ'אי נאט, סינג בורי ולופבורי, ומשתרעת מערבה ומזרחה עד לגבולות מיאנמר וקמבודיה.
אזור המרכז, כפי שהוגדר על ידי מחלקת היער המלכותית בשנת 2019, מורכב מ -18 מחוזות (7 מחוזות בנגקוק רבתי, 8 מחוזות דרום מרכז תאילנד ו -3 מחוזות מערב תאילנד). השטח הכולל של אזור מרכזי זה הוא 67,473 קמ"ר (26,051 מ"ר), ואילו שטח היער הכולל הוא 22,374 ק"מ 2 (8,639 מ"ר) או 33.2 אחוזים משטח אזורי זה. [1]

אזור המרכז מחולק ל -22 מחוזות, הכוללים את הדברים הבאים:

מרכז תאילנד, כהגדרתה במערכת ארבעת האזורים, מחולק ל -26 מחוזות. במיוחד למטרות סטטיסטיות אלה מתחלקים לארבע קבוצות: [2]

האזור המזרחי מופיע לעתים כאזור נפרד המבדיל ממרכז תאילנד - לפעמים רק ארבעת מחוזות החוף, לפעמים הרשימה לעיל, למעט Nakhon Nayok. אף אחד מהאזורים הללו אינו מחלקות פוליטיות, הם רק קבוצות גיאוגרפיות או סטטיסטיות.

לסטטיסטיקה כלכלית של מרכז תאילנד על ידי המשרד לסטטיסטיקה לאומית (NSO) מפורטים ששת המחוזות הבאים: 1. חוטיני 2. אגוטאיה 3. צ'אי נט 4. לופבורי 5. סרבורי 6. שר בורי
אולם מחוז נאחון ניוק מופיע במזרח תאילנד.
בשנת 2018, לאזור מרכז מרכז הייתה תפוקה כלכלית משולבת של 863.328 מיליארד באט (27.85 מיליארד דולר), או 5.3 אחוזים מהתמ"ג של תאילנד. תפוקת כלכלה במחוז איוטאיה הייתה 412.701 מיליארד באט (13.3 מיליארד דולר). זה מסתכם ב- GPP לנפש של 454,953 באט (14,676 דולר), 40 אחוז יותר ממחוז סרבורי, הבא בדירוג ושלוש פעמים יותר מאשר בכל המחוזות הבאים בדירוג. [3]

מוצר מחוזי ברוטו (GPP)
דַרגָה מָחוֹז GPP
(מיליון באט)
אוּכְלוֹסִיָה
(x 1000)
GPP לנפש (באט)
1 איותאיה 412,701 907 454,953
2 סרבורי 246,063 758 324,820
3 שר בורי 27,783 190 145,899
4 לופבורי 110,962 777 142,741
5 אנג חוטיני 30,539 250 122,159
6 חי נט 35,280 294 119,850
אזור מרכזי 863,328 3,177 271,759

  1. ^"ตาราง ที่ 2 พี้ น ที่ ป่า ไม้ แยก 25 พ.ศ. 2562" [טבלה 2 שטח יער שנת מחוז נפרדת 2019]. מחלקת היער המלכותי (בתאילנדית). 2019. אחזר ב -6 באפריל 2021, מידע, סטטיסטיקת יער שנת 2019 CS1 maint: postscript (קישור)
  2. ^ רשימה לפי וולף דונר, תאילנד, 3-534-02779-5
  3. ^
  4. דוח סטטיסטי מחוזי בפיצנולוק 2562-2019: סטטיסטיקה כלכלית - חשבונות לאומיים. משרד הסטטיסטיקה המחוזי של פיטסאנולוק (דוח). המשרד הלאומי לסטטיסטיקה (NSO). 2020. עמ. 93. ISSN1905-8314.

מאמר המיקום הזה בתאילנד הוא בדל. אתה יכול לעזור לוויקיפדיה על ידי הרחבתה.


תאילנד

ממלכת תאילנד היא אחת המדינות המתפתחות הבודדות שמעולם לא התיישבו. הוא ממוקם במרכז דרום מזרח אסיה עם חופי האוקיינוס ​​השקט הנרחבים (מפרץ תאילנד) והאוקיינוס ​​ההודי (ים אנדמן). היא חולקת גבולות עם מיאנמר (בורמה) ממערב וצפון מערב, PDR לאו מצפון וצפון מזרח, קמבודיה מדרום ומזרח ומלזיה מדרום. תאילנד תופסת שטח של 514,000 קמ"ר (319,194 מייל רבוע). אוכלוסייתה מונה 61,230,874 (נאמד ביולי 2000), מה שהופך אותה למדינה השש עשרה בגודלה בעולם.

למרות שהיא לא מגוונת מבחינה תרבותית כמו מדינות אחרות בדרום מזרח אסיה, כמו מיאנמר, לאוס או אינדונזיה, יש לתאילנד גיוון אתני ניכר. שלוש הקבוצות העיקריות הן תאילנדים אתניים (כ -45 אחוזים), תאילנדים ממוצא לאו-איסאן (צפון מזרח) (כ -30 אחוזים) וסינו-תאילנדים (כ -14 אחוזים) שבדרך כלל נטמעים היטב. בין שלוש הקבוצות האתניות הגדולות נמנים עמי גבעות מגוונים בצפון ובמערב כגון המונג וקארן, עמים מלאיים אסלאמיים בארבעת המחוזות התאילנדיים וחמר-תאילנדים בחלק התחתון של צפון מזרח.

לפני 1939 ומ- 1945-1949 המדינה הייתה ידועה בשם סיאם. בשנת 1949, השם חזר לתאילנד, שפירושו המילולי הוא ארץ החופשיים. מוצאה של המדינה החל בשנת 1238 כאשר הוקמה ממלכת סוכותאי (1238-1378). אחרי ממלכת סוחוטהאי הגיעו ממלכת איותאיה (1350-1767), ממלכת טונבורי (1768-1781) ותקופת שושלת צ'אקרי-בנגקוק הנוכחית (1782 עד היום). למדינה יש תרבות קרוא וכתוב מתחילת דרכה. האלפבית הפונטי שלה הומצא על ידי המלך רמהאמהאנג בשנת 1283 ונגזר במקור מצורת כתב ברהמי של הודו הדרומית בשם גרנתה (פונגסאק 2001).

באופן מסורתי, החינוך התקיים במקדשים בודהיסטים (וואט). המורים היו כמרים בודהיסטים שנחשבו כחברי הקהילה המלומדים והם סיפקו גם הכשרה מוסרית וגם את היסודות של תרבות ספרותית. מערכת זו שררה מהמאות השלוש עשרה עד התשע עשרה. ניתן לראות השפעה מתמשכת של מערכת זו כיום במה שמכונה "בתי ספר למקדש" הממוקמים בשטח מנזרים בודהיסטים (כ -20 אחוזים).

בסוף המאה התשע עשרה בניהולו החזון של המלך המודרניזציה שלו, המלך צ'ולאלונגקורן (המלך רמה החמישי) (1868-1910), הקים סיאם מערכת חינוך חילונית מודרנית. הכנסת בית דפוס מודרני על ידי מיסיונרים מערביים באמצע המאה ה -19 איפשרה להדפיס ספרים בשפה התאילנדית, התפתחות חשובה ביותר לעתיד החינוך התאילנדי. בשנת 1858 הקימה המלך מונגקוט (ראמה הרביעי) את בית הדפוס הממשלתי הראשון.


___ ההיסטוריה של תאילנד

פרהיסטוריה האוכלוסייה המוקדמת ביותר הידועה בתאילנד של ימינו מתוארכת לתקופה הפליאוליתית, לפני כ -20,000 שנה. הארכיאולוגיה חשפה עדויות ברמת ח'וראט שבצפון מזרח לתושבים פרהיסטוריים שאולי זייפו כלי ארד כבר בשנת 3000 לפני הספירה. ואורז מעובד במהלך האלף הרביעי לפני הספירה


היסטוריה מוקדמת במאה התשיעית לפני הספירה הקימו אנשי מון וחמר ממלכות שכללו שטחים נרחבים ממה שהיא כיום תאילנד. Much of what these people absorbed from contacts with South Asian peoples&mdashreligious, social, political, and cultural ideas and institutions&mdashlater influenced the development of Thailand&rsquos culture and national identity. In the second century B.C., the Hindu-led state of Funan in present-day Cambodia and central Thailand had close commercial contact with India and was a base for Hindu merchant-missionaries. In the southern Isthmus of Kra, Malay city-states controlled routes used by traders and travelers journeying between India and Indochina (present-day Cambodia, Laos, and Vietnam).


Nanchao Period (650&ndash1250) Located on the southwestern border of China&rsquos Tang empire (A.D. 618&ndash907), Nanchao served as a buffer for and later rival to China. The Tai, a people who originally lived in Nanchao, migrated into mainland Southeast Asia over a period of many centuries during the first millennium A.D.


Sukhothai Period (1238&ndash1438) In 1238 a Tai chieftain, Sri Intraditya, declared his independence from Khmer overlords and established a kingdom at Sukhothai in the Chao Phraya Valley in central Thailand. The people of the central plain took the name Thai, which means &ldquofree,&rdquo to distinguish themselves from other Tai people still under foreign rule. The Kingdom of Sukhothai conquered the Isthmus of Kra in the thirteenth century and financed itself with war booty and tribute from vassal states in Burma (today Myanmar), Laos, and the Malay Peninsula. During the reign of Ramkhamhaeng (Rama the Great, r. 1279&ndash98), Sukhothai established diplomatic relations with the Yuan Dynasty (1279&ndash1368) in China and acknowledged China&rsquos emperor as its nominal overlord. After Ramkhamhaeng&rsquos death, the vassal states gradually broke away a politically weakened Sukhothai was forced to submit in 1378 to the rising new Thai Kingdom of Ayutthaya and was completely absorbed by 1438.
During and following the Sukhothai period, the Thai-speaking Kingdom of Lan Na flourished in the north near the border with Burma. With its capital at Chiang Mai, the name also sometimes given to this kingdom, Lan Na emerged as an independent city-state in 1296. Later, from the sixteenth to eighteenth centuries, Lan Na came under the control of Burma.


Ayutthaya Period (1350&ndash1767) The city-state of Ayutthaya was founded in 1350 and established its capital in 1351 on the Chao Phraya River in central Thailand, calling it Ayutthaya, after Ayodhaya, the Indian city of the hero Rama in the Hindu epic Ramayana. In 1360 Ramathibodi (r. 1351&ndash69) declared Theravada Buddhism as the official religion and compiled a legal code based on Hindu legal texts and Thai custom that remained in effect until the late nineteenth century. Ayutthaya became the region&rsquos most powerful kingdom, eventually capturing Angkor and forcing the Khmer to submit to Thai suzerainty. Rather than a unified kingdom, Ayutthaya was a patchwork of self-governing principalities and tributary provinces ruled by members of the royal family who owed allegiance to the king. The king, however, was an absolute monarch who took on god-like aspects. This belief in a divine kingship continued until the eighteenth century. The kingdom became increasingly sophisticated as new social, political, and economic developments took place.
In 1511 Ayutthaya received its first diplomatic mission from the Portuguese, who earlier that year had conquered the state of Malacca to the south. Ayutthaya concluded trade treaties with Portugal in 1516 and with the Netherlands in 1592 and established commercial ties with Japan and England in the seventeenth century. Thai diplomatic missions also went to Paris and The Hague. When the Dutch used force to extract extraterritorial rights and freer trade access in 1664, Ayutthaya turned to France for assistance in building fortifications. In addition to construction engineers, French missionaries and the first printing press soon arrived. Fear of the threat of foreign religion to Buddhism and the arrival of English warships provoked anti- European reactions in the late seventeenth century and ushered in a 150-year period of conscious isolation from contacts with the West.
After a bloody dynastic struggle in the 1690s, Ayutthaya entered what some historians have called its golden age&mdasha relatively peaceful period in the second quarter of the eighteenth century when art, literature, and learning flourished. The rising power of Burma led to a Burmese invasion of Ayutthaya and the destruction of its capital and culture in 1767. Only a Chinese attack on Burma kept the chaotic Thai polity from Burmese subjugation.


Thon Buri Period (1767&ndash82) The Thai made a quick recovery under the leadership of a half- Chinese military commander, Phraya Taksin. Taksin had escaped from the besieged Ayutthaya and organized resistance to the Burmese invaders, eventually driving them out. Taksin declared himself king and established a new capital at Thon Buri, a fortress town across the river from modern Bangkok. By 1774 Taksin had annexed Lan Na and reunited Ayutthaya in 1776. He was deposed and executed in 1782, however, by his ministers, who invoked interests of the state over Taksin&rsquos claim to divinity.


Early Chakri Period (1782&ndash1868) Another general, Chakri, assumed the throne and took the name Yot Fa (Rama I, r. 1782&ndash1809). Yot Fa established the ruling house that continues to the present. The court moved across the river to the village of Bangkok, the kingdom&rsquos economy revived, and what remained of the artistic heritage of Ayutthaya was restored. The Kingdom of Bangkok consolidated claims to territory in Cambodia and the Malayan state of Kedah while Britain annexed territory in an area that had been contested by the Thai and the Burmese for centuries. Subsequent treaties&mdashin 1826 with Britain and in 1833 with the United States&mdash granted foreign trade concessions in Bangkok. The kingdom&rsquos expansion was halted in all directions by 1851.

The reign of King Mongkut (Rama IV, r. 1851&ndash68) marked a new opening to the Western nations. To avoid the humiliations suffered by China and Burma in their wars with Britain and the resulting unequal treaties, Bangkok negotiated and signed treaties with Britain, the United States, France, and other European countries between 1855 and 1870. As a result, commerce with the West increased and, in turn, revolutionized the Thai economy and connected it to the world monetary system. Foreign demands for extraterritoriality convinced Mongkut that legal and administrative reforms were needed if Siam (as the Thai kingdom was officially known from 1855 to 1939 and from 1946 to 1949 prior to then, the Thai traditionally named their country after the capital city) were to be treated as an equal by the Western powers. Monkut&rsquos death in 1868 postponed further reforms, however.


Reign of Chulalongkorn, Reforms, and War (1868&ndash1932) Real reform occurred during the reign of Chulalongkorn (Rama V, r. 1868&ndash1910). After his formal enthronement in 1873, he announced reforms of the judiciary, state finance, and the political structure. An antireform revolt was suppressed in 1874, after which Chulalongkorn embarked on less radical approaches. In time, he ordered the gradual elimination of slavery and corvée labor. He introduced currency- based taxes and a conscription-based regular army. In 1893 a centralized state administration replaced the semifeudal provincial administration. The regime established European-style schools for children of the royal family and sent government officials, promising civil servants, and military officers to Europe for further education. The first railroad line was opened between Bangkok and Ayutthaya in 1897 and extended farther north in 1901 and 1909. To the south, rail connections were made in 1903, linking with British rail lines in Malaya.
During this time, British and French colonial advances in Southeast Asia posed serious threats to Siam&rsquos independence and forced Siam to relinquish its claims in Cambodia, Laos, and the northern Malay states. Although much diminished in territory by the 1910s, Siam preserved its independence, and the kingdom served as a buffer state between the British and French colonies. During this time, anti-Chinese sentiments came to the fore. About 10 percent of the population was Chinese, and ethnic Chinese largely controlled many government positions, the rice trade, and other enterprises, much to the resentment of the native Thai.
Siam joined the Allies in declaring war against Germany during World War I (1914&ndash18) and sent a small expeditionary force to the European western front. These actions won Siam favorable amendments to its treaties with France and Britain at the end of the war. Siam also gained, as spoils of war, impounded German ships for use in its merchant marine. Siam took part in the Versailles peace conference in 1919 and was a founding member of the League of Nations.


The Emergence of Constitutional Rule (1932&ndash41) A bloodless coup d&rsquoétat in 1932, engineered by a group of Western-oriented and nationalist-minded government officials and army officers, ended the absolute monarchy and ushered in a constitutional regime. The first parliamentary elections were held in November 1933, confirming Minister of Finance Pridi Phanomyong&rsquos popularity, but Luang Plack Phibunsongkhram (Phibun) used his considerable power as minister of defense to assert the superior efficiency of the military administration over the civilian bureaucracy. In 1938 Phibun succeeded as prime minister, with Pridi continuing with the finance portfolio. The Phibun administration promoted nationalism and in 1939 officially changed the nation&rsquos name from Siam to Muang Thai (Land of the Free), or Thailand. Foreign- owned businesses (mostly Chinese-owned) were heavily taxed, and state subsidies were offered to Thai-owned enterprises. The people were encouraged to emulate European-style fashions. Betel chewing was prohibited, and opium addicts were prosecuted. Irridentist claims for lost territories in Cambodia and Laos were revived amidst new anti-French sentiment. Phibun cultivated closer relations with Japan as a model for modernization and a challenge to European power.


Thailand During World War II (1941&ndash44) After World War II broke out in Europe (1939&ndash 45), Japan used its influence with the Vichy regime in France to obtain territorial concessions for Thailand in Laos and Cambodia. The war for Thailand began in earnest on December 8, 1941, when Thai and Japanese troops clashed on the Isthmus of Kra. Bangkok acceded to Japan&rsquos demands that its troops be permitted to cross the isthmus to invade Burma and Malaya. In January 1942, Phibun signed a mutual defense pact with Japan and declared war against Britain and the United States. Seni Pramoj, the anti-Japanese Thai ambassador to Washington, refused his government&rsquos orders to deliver the declaration of war, and the United States refrained from declaring war on Thailand. Seni organized a Free Thai movement, and, with U.S. government support, Thai personnel were trained for anti-Japanese underground activities. In Thailand, Pridi ran a clandestine movement that, by the end of the war, with Allied aid had armed more than 50,000 Thai to resist the Japanese. During the early war years, Phibun was rewarded for his cooperation with Tokyo with the return of further territory that had once been under Thai control. Japan stationed some 150,000 troops in Thailand and built the infamous &ldquodeath railway&rdquo across the River Kwai and through Thailand using Allied prisoners of war. The Allies bombed Bangkok during the war, and public opinion and the civilian political leaders forced Phibun out of office in June 1944.


Civilian Government (1945&ndash47) Shortly after the war, Seni Pramoj briefly served as prime minister. In May 1946, a new constitution was promulgated. It called for a bicameral legislature with a popularly elected lower house and an upper house elected by the lower house. The name Siam was officially restored. The 1946 elections set the stage for Pridi&rsquos accession to the prime minstership. However, two weeks after the election Pridi was accused of being implicated in the untimely death of King Ananda Mahidol (Rama VIII, r. 1935&ndash46), and he resigned and left the country. The new king, Bhumibol Adulyadej (Rama IX, r. 1946&ndash ), who was born in Cambridge, Massachusetts, in 1927, had spent the war in Switzerland and returned there after a brief first visit to Thailand in 1945. He did not return to Bangkok to take up his kingly duties until 1951, following a government-engineered coup.


Return to Military Rule (1947&ndash73) The civilian government&rsquos failure eventually led to the restoration of the Phibun military faction. Phibun had been arrested in 1945 as a war criminal but was released soon afterward. A coup in November 1947 ousted the civilian leaders, and Phibun took over as prime minister in April 1948. During his second government (1948&ndash57), Phibun restored the use of the name Thailand, reintroduced legislation to make Thai social behavior conform to Western standards, improved secondary education, and increased military appropriations. Phibun&rsquos traditional anticommunist position led to Thailand&rsquos continued recognition of Taiwan, and he supported the French in their actions against communist insurgents in Indochina. Thailand also provided ground, naval, and air units to the United Nations (UN) forces fighting during the Korean War (1950&ndash53 Thai forces continued to serve in South Korea until 1972). Phibun brought Thailand into the new Southeast Asia Treaty Organization (SEATO) in 1954. In 1955 SEATO&rsquos headquarters was established in Bangkok, and Thailand offered the United States the use of Thai military bases. In an attempt to generate popular support for himself, Phibun articulated a policy of democracy, but he was deposed in a bloodless coup in September 1957.
Military-controlled government continued between 1957 and 1967. There was talk under Prime Minister Sarit Thanarat of a &ldquorestoration&rdquo of the king, and a strong popular affection for the monarchy arose. The regime emphasized the kingdom&rsquos Buddhist heritage in an effort to gain support from monks for government programs. Anticommunism continued to influence Thailand&rsquos foreign affairs, and in 1961 Thailand, the Philippines, and newly independent Malaya (since 1963, Malaysia) formed the Association of Southeast Asia (ASA). In 1967 Thailand became a founding member of the Association of Southeast Asian Nations (ASEAN), a broader regional cooperative organization that replaced the ASA. At the same time, Prime Minister Thanom Kittikachorn decided to shorten the timetable for the country&rsquos transition from the military-dominated leadership structure to a popularly elected government.
In June 1968, a new constitution was proclaimed, but martial law, which had been imposed in 1958, remained in effect. Party politics resumed in 1968, and Thanom&rsquos United Thai People&rsquos Party carried the February 1969 National Assembly elections. The new government, however, had to respond to numerous issues: a Muslim insurgency in southern Thailand, communist guerrillas operating in jungle areas north of the Thai-Malaysian border, the successes of communist forces in Vietnam and Laos, and other regional unrest and protests against the government. In November 1971, Thanom carried out a coup against his own government, thereby ending the three-year experiment in parliamentary democracy. The constitution was suspended, political parties were banned, and the military took full charge in suppressing opposition.


Transition to Democratic Rule (1973&ndash76) The stern moves by the Thanom regime led to popular dissatisfaction among university students and organized labor, accompanied by growing anti-U.S. sentiments. Some feared Thanom would even overthrow the monarchy and establish a republic. In a demonstration on October 13, 1973, some 250,000 people pressed their grievances against the government. The following day, troops fired on the demonstrators, killing 75 of them. King Bhumibol took a rare direct role, forcing the cabinet&rsquos resignation Thanom and his close colleagues were allowed to leave the country secretly. Thammasak University president Sanya Dharmasakti was appointed interim prime minister, and it was he who fully credited the student movement with bringing down the military dictatorship. A new constitution went into effect in October 1974, providing for a popularly elected House of Representatives. The elections were inconclusive, and conservative Seni Pramoj eventually formed a government that lasted less than a month. His brother, Kukrit Pramoj, then put together a more acceptable centrist coalition that lasted until January 1976. Seni returned as prime minister but only until October 1976, when violent student demonstrations were suppressed by security forces, and Seni was ousted. A military junta took control of the government, declared martial law, annulled the constitution, banned political parties, and strictly censored the media.


Military Rule and Limited Parliamentary Government (1976&ndash92) The new government, led by Prime Minister Thanin Kraivichien, a strident anticommunist, was more repressive in many ways than the earlier military regimes. Strict censorship continued, and the regime tightly controlled labor unions and purged suspected communists from the civil service and educational institutions. As a result, many students joined the communist insurgency. Thanin was replaced in 1977 by General Kriangsak Chomanand. He promulgated a new constitution in December 1978 with a popularly elected House of Representatives and an appointed Senate, but the military controlled cabinet and Senate appointments. Economic instability, however, brought down the Kriangsak government in March 1980. The new prime minster, who was the commander in chief of the army and minister of defense, General Prem Tinsulanonda, came to power by consensus among key politicians. He gave civilians a greater role in government by appointing civilians to his cabinet. A coup attempt in 1981 weakened Prem&rsquos government, and there was continual dissension among the civilian members of the government. Despite student and farmer demonstrations, Prem was reappointed as prime minister in April 1983. He survived a coup attempt in September 1985 and elections in July 1986. Prem was succeeded as prime minister following elections in July 1988 by General Chatichai Choonhavan, the leader of a multiparty coalition. The following years saw a series of military-led governments, efforts to reform, coups, new elections, and coalition party politics. Reforms were introduced in the business sector, the government allowed increased foreign investment, and relations with Cambodia, Laos, and Vietnam improved. Charges of corruption and abuse of power abounded, however, and Chatichai was removed from power in a bloodless coup in February 1991.


Multiparty Democracy (1992&ndash2006) In March 1992, with a new constitution in force and new elections held, General Suchinda Kraprayoon, one of the February 1991 coup leaders, became prime minister and leader of a five-party coalition. When those parties withdrew their support, Suchinda resigned in May 1992, and Anand Panyarachun, a civilian who had served as acting prime minister between March 1991 and March 1992, was named prime minister. Anand embarked on new reform measures, but he was replaced after the September 1992 elections by Democratic Party (Phak Prachatipat) leader Chuan Leekpai, the head of a four-party coalition. Chuan&rsquos government pushed through constitutional amendments that provided for more wide- ranging democratic practices, enlarged the House of Representatives, reduced the size of the appointed Senate, lowered the voting age from 20 to 18 years of age, guaranteed equality for women, and established an administrative court. In January 1985, the Thai Nation Party (Phak Chat Thai) won the largest number of House seats, and its leader, Banharn Silapa-Archa, headed the new coalition government. In March 1996, Banharn appointed the members of the new Senate unlike earlier Senates, most members were civilians instead of military officers. The failure of his coalition, however, led to new elections and a new six-party coalition government in November 1996 led by General Chavalit Yongchaiyudh, head of the Phak Khwam Wang Mai (New Aspiration Party).
Chavalit made key economic portfolio appointments to his cabinet, but he failed to implement the austere fiscal policies needed to revive a weak economy. In mid-1997 a major financial crisis ensued, the baht&mdashThailand&rsquos currency&mdashwas devalued, the Central Bank governor resigned, and widespread protests took place. The government announced austerity measures, and the International Monetary Fund (IMF) intervened, but the economy continued to deteriorate. Despite a new constitution promulgated in October 1997, confidence in Chavalit continued to slide, and elections in November returned Chuan Leekpai to the prime ministership as head of a seven-party coalition. This transfer of power without military intervention, from one elected leader to another, represented a major breakthrough in the development of democratic processes in Thailand. The baht continued to devalue, however, and social unrest recurred. By the summer of 1998, the economy had become more stable, although investigations into banking practices continued to uncover mismanagement and irregularities. With assistance from the IMF, Thailand gradually regained macroeconomic stability.
The first-ever elections to the Senate were held in 2000, and, in January 2001 one party&mdashthe Phak Thai Rak Thai (Thai Loves Thai Party)&mdashwon an absolute majority in the House of Representatives. Because of widespread allegations of illegal election practices, new polling took place in February in some constituencies. The Thai Rak Thai, having merged with another party since the January election, still won the absolute majority of seats, but a coalition government&mdash with the New Aspiration Party and Chat Thai&mdashwas established. Police Lieutenant Colonel Thaksin Chinnawat became prime minister. The Thai Rak Thai was further strengthened in 2002 when it absorbed many members of the New Aspiration Party.
Thaksin set out to stabilize several problematic areas. One was to launch a major antidrug campaign. Some 2,275 people were killed in a three-month period ending in April 2003, and the government claimed to have eradicated 90 percent of Thailand&rsquos drug problem. In October 2004, the government launched a second antidrug campaign. Another problem confronting the kingdom was terrorist violence, primarily in the south. In 2002 several police officers were killed, bombs were detonated when the minister of interior toured the violence-prone area, and five schools suffered damage from arsonists. The Thai military attributed these actions to a group thought to be an al Qaeda affiliate and arrested suspected members of Jemaah Islamiah (Community of Islam) in June 2003. They confessed to plotting attacks on embassies in Bangkok and tourist sites. Further arsons and bombings occurred, and attacks on police and army bases in 2004 heightened the terrorist threat. In 2004 alone, more than 500 people died as a result of insurgent and terrorist violence in the south. This loss of life was exacerbated when a massive tsunami hit the Andaman coast on December 26, 2004, killing more than 5,300 Thai and foreigners and leaving another 2,900 reported missing.
In February 2005, the Thai Rak Thai won a 75 percent majority in the House of Representatives elections, and, for the first time, a single-party government was formed. The following year, however, there were mass protests calling for Thaksin&rsquos resignation over corruption issues. He called for early parliamentary elections in April 2006 that were boycotted by the major opposition parties and declared unconstitutional in May. Amidst growing protests, Thaksin continued as prime minister until September 19, 2006, when military forces staged a successful coup and set up a military-controlled regime.


Modern Bangkok at night.
Photo © 2009 nationsonline.org

Searchable maps and satellite view of:
Bangkok Chiang Mai
Phuket


צפו בסרטון: איילה גיאוגרפית טיול למצרים