1997 בחירות כלליות

1997 בחירות כלליות

מפלגות פוליטיות

סך הכל הצבעות

%

חברי פרלמנט

9,600,943

30.7

178

5,242,947

16.8

46

13,518,167

43.2

418


בחירות כלליות בפקיסטן 1997

בחירות כלליות התקיימו בפקיסטן ב -3 בפברואר 1997 כדי לבחור את חברי האסיפה הלאומית. הבחירות היו תחרות עזה בין מפלגת העמים הפקיסטן (PPP) בראשות ראש הממשלה לפני הבחירות בנזיר בוטו והליגה המוסלמית הפקיסטנית (N) בראשות נוואז שריף. שריף נהנה ממותו השנוי במחלוקת של אחיו של בוטו, מורטזה, מנהיג פופוליסטי, כלכלה שהולכת ומחמירה, וממקרי שחיתות לכאורה נגד בעלה של בוטו אסיף עלי זרדרי.

הבחירות התקיימו לאחר שממשלת ה- PPP הקודמת הודחה על ידי הנשיא פארוק לגארי בענייני ביטחון לאומי. ממשלת בוטו סבלה בניהול כלכלי כלכלי, האשמות שחיתות, מתיחות גזעית במחוז סינדה, בעיות מול מערכת המשפט, הפרות של החוקה וסכסוכים פנים-מפלגתיים ומשפחתיים. לאחר פיטורי ממשלת ה- PPP, הוקמה ממשלת מטפלת בהנהגתו של מאליק מרג 'ח'אליד.

התוצאה הייתה ניצחון של ה- PML (N), שקיבלה את רוב הקולות שזכתה אז במפלגת אופוזיציה. זו הייתה הפעם הראשונה ש- PML-N זוכה בבחירות מבלי להיות חלק מברית. שריף הפך לאחר מכן לראש ממשלה לכהונה שנייה ברציפות. אחוז ההצבעה עמד על 36.0%בלבד. [1]


בחירות כלליות 1997 - מנהיגות, תדמית ומדיניות: קמפיין המפלגה השמרנית

ג'ון מייג'ור הפך לראש ממשלה בשנת 1990, לאחר עזיבתה של מרגרט תאצ'ר וניגוד גדול יותר עם קודמו יהיה קשה למצוא. עם זאת, הוא הוביל את מפלגתו לניצחון בבחירות הכלליות של 1992, תוך שמירה על רוב קטן, למרות סקרי דעת קהל רבים שניבאו זכייה בלייבור. הוא כיהן קדנציה מלאה בין 1992 ל -1997, וזה היה רחוק מלהיות ללא אירועים.

ג'ון מייג'ור לועג לקריקטורות ובתוכניות סאטיריות בטלוויזיה כמו ירקת אימג 'כאפור ולא כריזמטי. ברובו הקטן, הוא התקשה לשלוט בספסלי הגב שלו ובחלקם בארון שלו. הוא תועד במפורסם כשהוא מתאר כמה משרי הקבינט שלו כ"ממזרים "וכאשר כמה ספסלי גב אירוו -סקפטיים המשיכו להתקומם נגד השוט על הצבעות הנוגעות להסכם מאסטריכט, הוא איבד את הרוב הפרלמנטרי שלו כשהסיר את השוט מכמה מורדים סדרתיים.

בסופו של דבר, בשנת 1995, הוא הוציא את אתגר "לשתוק או לשתוק" הידוע לשמצה של חברי הפרלמנט שלו, וחבר הפרלמנט האירו -סקפטי ג'ון רדווד קרא לו תיגר על ההנהגה. בשלב זה רק חברי פרלמנט זכו להצביע למנהיגות השמרנית והם התאספו סביב ראש הממשלה והוא ניצח בנוחות.

למרות שזה חיזק את מעמדו במפלגה השמרנית, הוא המשיך לראות בו חוסר שליטה. באחת השאלות של ראש הממשלה אמר מנהיג האופוזיציה טוני בלייר "אני מוביל את המפלגה שלי הוא עוקב אחרי שלו" וזה חיזק את הדימוי הפופולרי של ג'ון מייג'ור כמנהיג חלש.

כמו גם למנהיג המפלגה השמרנית יש בעיית תדמית לקראת הבחירות ב -1997, ניתן לומר את אותו הדבר על כל המפלגה. לעתים קרובות אומרים שמפלגות חלוקות אינן מנצחות בבחירות, והשמרנים נראו חלוקים ביסודם בשנים שלפני הבחירות ב -1997, בעיקר בנושא יחסינו עם האיחוד האירופי. ג'ון מייג'ור נאלץ לנסות לקיים יחד מסיבה שכללה מחויבות אירופילים כמו קן קלארק ומייקל הסלטין ו יורוסקפטיים כמו מייקל פורטילו ומייקל האוורד בראש המסיבה.

מלבד היותם נתפסת כמפוצלת, הם נתפשו גם כמי שקועים בזחילה.

ג'ון מייג'ור נשא נאום על השמרנות שלו, ובו קרא לעם הבריטי "לחזור ליסודות" שכללו ערכים משפחתיים מסורתיים. זה גרם לעיתונות הצהובונים לחפש כל דוגמא אפשרית לכך ששרים וחברי פרלמנט שמרנים מתנהגים בדרכים החורגות מערכים מסורתיים כאלה. שורה של שערוריות מין פגעה קשות במוניטין של המפלגה. היו גם שערוריות פיננסיות, כמו פרשת "מזומנים לשאלות", שבה נטען כי שני ספסלי גב שמרנים קיבלו תשלומים באמצעות לוביסט, בתמורה לשאלת שאלות בבית הנבחרים. בעוד אחד מחברי הפרלמנט התפטר מיד, השני (ניל המילטון) והלוביסט (איאן גריר) ביקשו לנקות את שמותיהם בבית המשפט, להאריך את הסיפור ולהביא ראיות נוספות לאור. זו עדיין הייתה סאגה מתמשכת בזמן הבחירות הכלליות ב -1997, למרות שהופיע לראשונה בשנת 1994, שכן דיווח על האירוע אמור היה לדווח על ממצאיו בשנת 1997. הוא המשיך להיות סיפור מרכזי במהלך הבחירות, מכיוון שעיתונאי ה- BBC מרטין בל בחר להילחם בניל המילטון להיות חבר הפרלמנט של טאטון כמועמד "אנטי סליז". מועמדי הלייבור והדמוקרטים הליברליים התייצבו ובל ניצח את המילטון.

תפיסה שהמפלגה השמרנית הייתה חלשה, מפוצלת, עילגת ומושחתת בהחלט תרמה לתוצאת הבחירות.

הוצע כי אלמנט נוסף של תדמיתם של השמרנים בשנת 1997, שעשוי היה לתרום לתבוסתה, הוא הרעיון כי היא "המפלגה המגעילה". זאת הציעה תרזה מיי בשנת 2002, כשהייתה יו"ר המפלגה השמרנית. היא הציעה כי המפלגה הסתמכה על בסיס צר של גברים לבנים ורווחים ואישים בכירים תקפו מיעוטים.

לא זוכר הרבה מהמניפסט של המפלגה השמרנית משנת 1997. בעוד שג'ון מייג'ור תיאר את זה כ"נועז "ו"מרחב", היו מעט מדיניות שמושכת את העין, בעיקר על בסיס המשך נושאים משנים קודמות: מתן בחירה לאזרחים ו שליטה וצמצום נוסף של תפקיד המדינה. המדיניות המושכת את העין ביותר הייתה ככל הנראה הצעה להטבת מס לעידוד משפחות גרעיניות מסורתיות, שבהן שותף שאינו עובד יכול להעביר את קצבתו ללא מס למס בן זוגו העובד. בחברה של משפחות מגוונות בהן עובדות רוב הנשים, הדבר תרם רק לתחושה שהמפלגה השמרנית ב -1997 לא ייצגה את המקום בו נמצאת בריטניה.


בחירות כלליות בפקיסטן – היסטוריה קצרה

בחירות הן עמוד השדרה של כל צורה של דמוקרטיה. הוא נותן לבוחר הזדמנות להביע את קבלתו או את דחייתו ולהביא לשלטון את המפלגה שאליה הוא מאמין שתפעל לטובה יותר
עתיד ושגשוג המדינה. פקיסטן היא אחת מ -167 מדינות בעולם בהן הדמוקרטיה נבחנת כסוג של ניהול ענייני מדינה. מדינת הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן מופעלת תחת דמוקרטיה פרלמנטרית. שיטת ממשל שבה אנשים בוחרים ישירות נציגים לפרלמנט ידועה
כדמוקרטיה פרלמנטרית. הפרלמנט בוחר את ראש הממשלה מתוך חבריו ובאמצעות הפרלמנט ראש הממשלה וקבינט שלו אחראים ישירות לאנשים. הפרלמנט אחראי על קבלת חוקים וקבלת החלטות חשובות אחרות למדינה.

רשות לניהול בחירות בפקיסטן

ועדת הבחירות של פקיסטן (ECP) היא גוף פדרלי עצמאי, אוטונומי, קבוע וחוקתי. ECP אחראי על ארגון וביצוע בחירות למדינה העליונה ו
הבתים התחתונים של הפרלמנט, ממשלות פרובינציאליות ומקומיות ובחירות למשרד נשיא פקיסטאן. יתר על כן, תחום המחוזות והכנת בחירות הבחירות נכללים גם באחריות הבסיסית של ECP. על פי העקרונות המוזכרים בחוקת פקיסטן, הוועדה עושה סדרים הדרושים על מנת להבטיח שהבחירות יתנהלו בצורה הוגנת, שקופה ובהתאם
חוֹק. גם שיטות מושחתות אלה נשמרות מפני ועדת הבחירות שהוקמה ב -23 במרץ 1956, ונבנתה ושונתה בהזדמנויות שונות בתולדות המדינה. על פי סעיפים 213 & 216, מונה הנציב הראשי לבחירות וארבעה שופטים בדימוס של בתי המשפט הגבוהים מארבעת מחוזות המדינה בהתאמה על ידי הנשיא, באופן הקבוע בסעיפים (2 א) ו- (2 ב) של סעיף 213 של ה
חוּקָה. נכון להיום, השופט (ר) סרדר מוחמד רזא הוא נציב הבחירות הראשי הנוכחי. לוועדת הבחירות של פקיסטן יש הרכב של 5 חברים, מתוכם 4 חברים מכל אחד מארבעת המחוזות (פונג'אב, סינדה, בלוצ'יסטאן וח'ביר פאכטונווה) בראשות נציב בחירות ראשי.
מבצעת את עסקיה על ידי קיום ישיבות. לכל חברי ועדת הבחירות יש מעמד שווה ואומרים ב
החלטות הוועדה.

חוק העצמאות משנת 1947 הפך את המכללות המכוננות הקיימות למחוקקים השלטון בעל הסמכות להפעיל את כל הסמכויות שהופעלו בעבר על ידי המחוקק המרכזי בנוסף לסמכויות הנוגעות לניסוח חוקה חדשה, שלפניה כל השטחים היו אמורים להישלט בהתאם לחוק ממשלת הודו, 1935. בישיבה הראשונה של האסיפה המכוננת הראשונה, ב -11 באוגוסט 1947, מוחמד עלי ג'ינה נבחר פה אחד לנשיא האסיפה המכוננת של פקיסטן, והדגל הלאומי אושר רשמית על ידי האסיפה. ב- 24 באוקטובר 1954 פירק המושל הכללי דאז, גולם מוחמד, את האסיפה המכוננת הראשונה.

האסיפה המכוננת השנייה של פקיסטן הוקמה ב -28 במאי על פי צו אלוף המושל מס '12 משנת 1955. מכללת הבחירות של עצרת זו הייתה הכינוסים המחוזיים של מחוזות בהתאמה. כוחה של עצרת זו היה 80 חברים, מחצית כל אחד ממזרח ומערב פקיסטן.

ב- 5 במרץ 1956 הפך האלוף איסקנדר מירזה לנשיא הנבחר הראשון של פקיסטן. על פי חוקת 1956, הנשיא היה ראש ההנהלה של הפדרציה והיה אמור להיבחר על ידי כל חברי האסיפות הלאומיות והמחוזות לתקופה של חמש שנים. סמכויות חקיקה נתונות לפרלמנט, שהורכב מהנשיא ומהאסיפה הלאומית המונה 300 חברים המחולקים למחצית בין מזרח ומערב פקיסטן. בנוסף לאותם 300 מושבים, 5 מושבים לנשים שמורות לכל אחת משני האגפים לתקופה של עשר שנים.

הנשיא איסקנדר מירזה ביטל את החוקה בהכריז על חוק צבאי ב- 7 באוקטובר 1958 ופיזר את האספות הלאומיות והמחוזיות. הוא מינה את הגנרל מוחמד איוב חאן, כמפקד הצבא כמנהל חוקי הלחימה הראשי. הגנרל איוב חאן הפך לנשיא השני של פקיסטן ב -27 באוקטובר 1958. הוא הציג מערכת שלטון עצמי מקומי המכונה "דמוקרטיות בסיסיות" (BD) שפורסמו במסגרת צו הדמוקרטיה הבסיסית ב -27 באוקטובר 1959. ב- 14 בפברואר 1960 הנשיא איוב. חאן זכה במשאל עם וקיבל את סמכות הנשיאות על ידי הבטחת 95.6 אחוזים מהקולות וגיבש חוקה חדשה ב -1 במרץ 1962.

בחירות כלליות 1 נערכו בשנת 1962, תחת שלטונו של הרודן הצבאי הגנרל איוב חאן.
בחירות כלליות 2 נערכו בשנת 1965 בהם נבחרו חברי פרלמנט בעקיפין על ידי 80,000 חברי BD או חברי ממשלות מקומיות.

האסיפה הלאומית בשנות ה -85 נשלטה על ידי בעלי הבית הכפריים. השינוי היחיד היה שהדור הצעיר של בעלי הבית השתלט על זקניהם

בחירות כלליות שלישיות הוחזק בידי יורשו של איוב, הגנרל יחיא חאן, בשנת 1970, המתואר כהוגן ביותר שהחזיקה המדינה עד כה. אך באירוניה מרירה הם עוררו את המשבר הפוליטי ההרסני ביותר במדינה. מפלגת הליגה הבנגלית הדפרטית, השייח 'מוג'יבור רחמנס, ליגת עוואמי, סחפה את ההצבעה במזרח פקיסטן ובזולפיקאר.
מפלגת העמים הפקיסטן של עלי בהוטוס (PPP) זכתה לרוב במערב פקיסטן. בעקבות המשבר פרצה מלחמה בין פקיסטן להודו, כאשר האגף המזרחי התפצל להפוך לבנגלדש העצמאית ובוטו הופך לראש ממשלת פקיסטן הקטנה והמאוחדת בשנת 1971.

הבחירות הכלליות הרביעיות הוחזקו בשנת 1977 על ידי זולפיקאר עלי בהוטו, אך טענות קמצניות הועלו על ידי ברית של תשע מפלגות, פקיסטן קאומי איטהאד. הגנרל זיא-אול-האק הפיל את בוטו בהפיכה ביולי 1977 והבטיח לקיים סקרים טריים בתוך 90 יום שלא קרה מעולם. זיה תלה את בוטו שנתיים לאחר מכן ובחר לנשיא במשאל עם.

בחירות כלליות חמישיות של האספות הלאומיות והמחוזיות נקבעו בשנת 1985 על ידי הגנרל זיא-אול-האק על בסיס מפלגתי בתנאי מוקדם כי על המועמד להיות נתמך על ידי לפחות 50 איש כדי להיות זכאי. אלה היו בחירות מוזרות מאוד. יותר מ -800 אישים פוליטיים חשובים נעצרו במלחמה לפני הבחירות. קמפיין בחירות אסור והוטל איסור על מפלגות פוליטיות, תהלוכות, עצרות ואפילו רמקולים. האסיפה הלאומית בשנות ה -85 נשלטה על ידי בעלי הבית הכפריים. השינוי היחיד היה שהדור הצעיר של בעלי הבית השתלט על זקניהם. ניתן לשפוט את הרקע החברתי של חברי הפרלמנט החדשים מתוך העובדה ש -75% מכלל הגופים הללו היו בעלי דירות גדולים.

תושבי פקיסטן היו עדים למעגל הון אלוהי כמו ב -17 באוגוסט 1988, כאשר הגנרל זיא-אול-האק יחד עם נכבדים נוספים מתו בהתרסקות מטוס C-130 ליד בהאוואלפור. על פי החוקה, יו"ר הסנאט, גולם אישאק חאן, הפך לנשיא בפועל. ב- 2 באוקטובר 1988 התיר בית המשפט העליון בפקיסטן למפלגות הפוליטיות להשתתף בבחירות הקרובות.

בחירות כלליות 6 התקיימו בנובמבר 1988. מפלגת העמים בפקיסטן (PPP) בהנהגתו של מושטרמה בנזיר בוטו יצאה כמפלגה הגדולה ביותר וזכתה ל -38.52% קולות.

הוא תפס 93 מתוך 207 המושבים שנמצאים במחלוקת ישירה בפרלמנט, המונה 237 חברים. IJI הצליחה לתפוס 30.16% מהקולות, אך רק 55 מנדטים. לאחר חלוקת מושבי הנשים, שלטה מפלגת העמים בפקיסטן ב -105 מתוך 237 המושבים. ה- PPP הקים ממשלה קואליציונית עם ה- MQM. ב -2 בדצמבר 1988 הושבע בנזיר בוטו לא רק כראש ממשלת פקיסטן הראשונה, אלא גם לעולם האיסלאם. הבחירות לפרובינציה, שנערכו ב -19 בנובמבר, הביאו תחילה לממשלות PPP בשלושה מתוך ארבעה מחוזות. עם זאת, בפנג'אב, מנהיג IJI נוואז שריף הפך לשר הראשי.

בחירות כלליות 7 התקיימו באוגוסט 1990, לאחר פיטורי ממשלת בנזיר. מיאן מוחמד נוואז שריף נשבע כראש הממשלה החדש. הנשיא גולם איסאק חאן פיזר שוב את האספות
ב- 18 באפריל 1993 ומינה את בלך שר מזרי לראש הממשלה הזמני. בית המשפט העליון של פקיסטן פסל את צו הנשיאות והציב מחדש את נוואז שריף כראש הממשלה. עם זאת, המשבר הפוליטי הביא להתפטרותם של ראש הממשלה והנשיא גם ב -18 ביולי 1993. מוין קורשי, פקיד בבנק העולמי, השתלט על התפקיד כראש ממשלת המטפל.

בחירות כלליות שמונה התקיים באוקטובר 1993. אף מפלגת המיינסטרים לא הצליחה לזכות ברוב שכן PPP השיגה 86 מנדטים ו- PML עמדה שנייה עם 72. בשלב זה אימצה בנזיר בוטו את קלפיה בצורה מושכלת מאוד. היא ניצחה את מיאן נוואז שריף עם פער 121-71 למנהיג הבית ובחרה גם בחו"ל PPP לשעבר
השר פארוק אחמד חאן לגארי כנשיא המדינה. לרוע המזל, ב -5 בנובמבר 1996, דחה הנשיא לגרי את ממשלת ה- PPP.

בחירות כלליות 9 היו אמורים להיערך בפברואר 1997. מיאן מוחמד נוואז שריף השביע את ראשו כראש ממשלת פקיסטן, כאשר השיג ניצחון מוחץ בכך שהשיג רוב 2/3 סופי בבית.

ובכל זאת הסיוט לא הסתיים, שכן ב -12 באוקטובר 1999 ראש הממשלה נוואז שריף פיטר את מר פרבז מושארף, שהיה ראש מטה הצבא באותה תקופה. מר נוואז שריף לא יכול היה לשלוט במצב מכיוון שגנרלים בכירים בצבא סירבו לקבל אותו והגנרלים הדיחו את מר נוואז שריף מהשלטון.

ב- 12 באוקטובר 1999 פיטר ראש הממשלה נוואז שריף את מר פרבז מושארף, שהיה הצ'יף
של אנשי הצבא באותה תקופה

ראש המטה הצבאי, הגנרל פרבז מושארף קיבל את התואר מנכ"ל באמצעות צו חוקתי זמני (PCO) שהוצא ב -14 באוקטובר 1999. הוא השעה את כל האיברים החוקתיים של המדינה, לרבות הסנאט, הכינוסים הלאומיים והמחוזיים, יו"ר וסגן יו"ר. הסנאט, הדובר, המשנה ליו"ר, כולל כינוסים לאומיים ומחוזיים ודחו את הממשלות הפדרליות והמחוזות.

המאפיין המיוחד של הבחירות הכלליות ה -12 היה כניסתו הרועמת של שחקן חדש פקיסטן טאהריק-אין אינסאף (PTI) בראשות האגדה אימראן חאן.

בחירות כלליות 10 התקיימו באוקטובר 2002. מפלגת קינגס, הליגה המוסלמית הפקיסטנית-קוואיד-אזאם (PML-Q), סיעת הליגה המוסלמית הפקיסטנית לשעבר (PML) השיגה את נתח המושבים הגדול ביותר, 77 אך לא את הרוב. חברי הפרלמנט של מפלגת העמים בפקיסטן (PPP-P) ניצבו במקום השני והבטיחו 63 מנדטים. Muttahida Majlis-i-Amal (MMA), ברית של שש מפלגות אסלאמיסטיות, זכתה ב -45 מנדטים. מיר זפרוללה ג'מאלי נבחר לראש ממשלת פקיסטן על ידי הבטחת 172 קולות מתוך 329, אך הוא התפטר מתאריך 26 ביוני 2004 וחודרי שוג'את חוסיין החליף אותו כראש ממשלה הזמני, ולאחר מכן הוחלף על ידי מר שאוקת עזיז.

בחירות כלליות 11 בשנת 2008 נחשבים לניצחון של כוחות פוליטיים ודמוקרטיים לשיקום הדמוקרטיה והמשכיות של תהליך הבחירות במדינה, אך במהלך המערכה הפוליטית ברוואלפינדי,
יו"ר PPP-P, בנזיר בוטו נרצח ב -27 בדצמבר 2007. אלימות פרצה וגרמה לתזמון בחירות למועד חדש ב -18 בפברואר 2008. הפרלמנטרי של מפלגת ה- PPP התפרסם כגדול היחיד
מפלגה שמספרה הכולל הגיע ל -123 מנדטים בעוד ה- PML-N ניצב במקום השני עם 93 מנדטים באסיפה הלאומית. השלטון לשעבר PML-Q (כיום PML) יכול להצליח לזכות ב -53 מושבים בלבד באסיפה הלאומית. המפלגות האזוריות כמו MQM ו- ANP זכו ל -25 ו -13 מושבים בהתאמה, בעוד 19 מועמדים נבחרו כמועמדים עצמאיים. בפונג'אב, PML-N הקים את הממשלה בעוד סינדה ובלוצ'יסטן נפלו עם PPP-P ו- ANP השתלטו על ח'בר-פאכטונווה.

בחירות כלליות 12 התקיימו במאי 2013. המאפיין המיוחד של בחירות אלה היה כניסתו הרועמת של שחקן חדש פקיסטן טהריק-אי-אינסאף (PTI) בראשות האגדה אימראן חאן. חשוב לדעת כי PTI של Imran
חאן השתתף בבחירות 1997, 2002 והחרים את הבחירות לשנת 2008 אך לא הצליח למשוך את הבוחרים. במהלך הבחירות ב -2013 שיעור ההצבעה היה 55%להפליא. PML-N הגיעה כמפלגה הגדולה היחידה שסך הכל הגיע ל 189 מנדטים. פרלמנטרי PPP עמדה במפלגה השנייה בגודלה עם 44 מנדטים בעוד ש- PTI קיבלה את המקום השלישי עם 32 מנדטים. KPK הוכיחה את מחנה הבסיס של PTI כשהקימו את הממשלה הראשונה אי פעם מאז הקמתה. PML (N) הקים את ממשלתו בפנג'אב ובבלוצ'יסטן בעוד סינד נשאר עם PPP-P.


בחירות כלליות 1997 - מבוא

הבחירות הכלליות של 1997 היו מה שמכונה לפעמים בחירות לשינוי.

המפלגה השמרנית הייתה בשלטון מאז 1979. 18 שנים הן פרק זמן ארוך במיוחד של מפלגה אחת לשלטון ברציפות. מאז הבחירות ב -1979 היו למפלגת הלייבור חמישה מנהיגים ויותר מ"המצאה מחדש "אחת. בתחילת שנות התשעים, שאלת חיבור הפוליטיקה הפופולרית הייתה "האם העבודה צריכה להפסיד?" אותו דבר היה אמור להישאל מהמפלגה השמרנית כעבור עשר שנים.

בחירת שינוי מתקיימת כאשר תקופה הקשורה לדומיננטיות של מפלגה אחת מסתיימת ומתחילה תקופה חדשה (כגון 1945, 1979 או 1997). לא היה רק ​​שינוי קטן בין מפלגות אלא ניצחון מוחץ של העבודה.

מה יוצא דופן ב -1997 הוא שזה לא היה בתקופה של אסון כלכלי או טלטלות חברתיות, כמו ב'בחירות שינוי 'קודמות. לאחר מיתון קשה בתחילת שנות התשעים, השנים הבאות התאפיינו בצמיחה מתמדת, אבטלה נמוכה ואינפלציה נמוכה. בעוד שבוחרים עם זיכרונות ארוכים עשויים להעניש את השמרנים בשל משבר מנגנון שער החליפין בשנת 1992, ודאי היו לכך הסברים אחרים לתוצאה יוצאת הדופן.

כפי שניתן לראות מהתוצאות, מדובר היה בניצחון מוחץ של מפלגת העבודה שזכתה ברוב גדול, על חשבון המפלגה השמרנית שאיבדה יותר ממחצית חברי הפרלמנט שלהם, כולל מספר "שמות גדולים" מהקבינט. גם לליברל -הדמוקרטים היה לילה טוב על חשבונו של השמרני בעוד שלמפלגות קטנות אחרות הייתה השפעה מועטה.


1983: מחולק ונכבש

השמרנים נבחרו מחדש במפולת בשנת 1983, למרות שחלקם בהצבעה דווקא ירד. במשך רוב הזמן, מדיניות הממשלה לא הייתה פופולרית ומחולקת. הניסיון למקד את האינפלציה גרם לעלייה עצומה באבטלה, ואזורים עירוניים רבים התפרעו. לאחר מכן פלשה ארגנטינה לפוקלנד. תאצ'ר הצליח להתחמם בזוהר הניצחון הצבאי, בדיוק כשגאות הציפיות הכלכליות עולה.

בינתיים, העבודה הפכה את עצמה למעשה לבחירה. הוא זנק לשמאל והבטיח הלאמה מאסיבית, נסיגה מהשוק המשותף ופירוק נשק גרעיני חד -צדדי, בין היתר. היא גם התפצלה, כאשר מספר חברי הפרלמנט המתונים והפופולריים יותר שלה הקימו את המפלגה הסוציאל -דמוקרטית, שנכנסו מיד להסכם בחירות עם הליברלים.

במקרה, הברית SDP-Liberal לא הצליחה "לשבור את תבנית הפוליטיקה הבריטית", והעבודה שרדה כמפלגת האופוזיציה העיקרית. אף על פי כן, המרכז-שמאל נשאר מפוצל עוד עשור, ועזר לשמרנים לנצח בשנים 1987 ו -1992, ונתן להם זמן להחזיר את החלקים הפחות פופולריים במדינה.


למה הטוריס הפסידו

התבוסה השמרנית בבחירות הכלליות השנה ובסקוס היא כנראה הגרועה ביותר שספגה מפלגה כלשהי מאז 1931. (ההשוואה עם 1832 היא חסרת משמעות. ההשוואות האמינות היחידות הן אלה עם בחירות שנערכו תחת זכות בחירה אוניברסלית, מהן הראשונות היו 1929.) העבודה, נכון, היה שיעור נמוך יותר מהקולות בשנים 1983 ו -1987 אך בשתי ההזדמנויות זכה ליותר מנדטים. בשנת 1935 זכתה הלייבור בפרופורציה רק ​​בכמה מנדטים נוספים אך הייתה בעלת אחוז גדול בהרבה מהסקר. השנה ההבדל בין שתי המסיבות והופעות rsquo היה יוצא דופן. שלוש מאות ושלוש עשרה חברי פרלמנט של הלייבור נבחרו עם יותר מ -50 אחוזים מהקולות שהצביעו במחוזותיהם, 44 (כולל טוני בלייר וג'ון פרסקוט) נבחרו עם למעלה מ -70 אחוזים, ושניים עם למעלה מ -80 אחוזים. לעומת זאת, רק 14 שמרנים זכו ביותר מ -50 אחוזים מהקולות. השמרני המצליח ביותר, ג'ון מייג'ור בהנטינגדון, קיבל 55.3 אחוזים מהקולות: המועמד המצליח ביותר לעבודה, מר בנטון בבוטל, 82.8 אחוזים. מה שמדהים הוא כמה מעט חברי פרלמנט מאזור הלב השמרני במחוזות המחוזות בפרברים של דרום ומזרח אנגליה הצליחו לזכות ב -50 % מהקולות.

נהוג היה להשוות תוצאה זו עם 1945, אך השניים לא דומים כל כך. העבודה כנראה הצליחה טוב יותר מאשר ב -1945 והשמרנים בהחלט הצליחו יותר. העבודה זכתה ליותר מנדטים ב -1997 מאשר ב -1945 והיתר בהצבעה היה גדול יותר: ב -1945 היא הקדימה 8.5 % מהקונסרבטיבים השנה כמעט 13 %. היא לא זכתה לחלק גבוה מהקולות כמו בשנת 1945, אבל זה כנראה מטעה. מדד טוב יותר הוא גודל ההצבעות Labour & rsquos & lsquopreferred & rsquo: כמה אחוזים מהמצביעים היו מצביעים לעבודה אם כולם היו נדרשים לבחור בין המפלגה השמרנית והעבודה בלבד. יש להעריך ניחושים רבים באומדן נתון זה, במיוחד שכן אנשים רבים כנראה לא היו רוצים לבחור בין שני הצדדים. אך אם הם עשו זאת, סביר להניח שכ -54.5 אחוזים מהאוכלוסייה היו מצביעים על העבודה בשנת 1945, וכ -56 אחוזים (או יותר) בשנת 1997. הנתון לשנת 1997 אין לו אח ורע בהיסטוריה של Labor & rsquos. יתר על כן, ישנם כמה הבדלים חשובים בתצורת הצבעת העבודה. בשנת 1945, למשל, ההופעות החלשות ביותר של Labor & rsquos בבריטניה העירונית היו בליברפול רבתי ובגלזגו רבתי, כיוון שהכתניות הייתה עדיין מרכיב דינאמי בפוליטיקה שלהן. בשנת 1997 ההופעות החזקות ביותר ב- Labor & rsquos בבריטניה העירונית היו בליברפול רבתי ובגלזגו רבתי, בעיקר בגלל שהכתניות חדלה להיות דינאמית. ושינוי זה אינו מוגבל למעמד הפועלים: כל אחד בכפרים אלה נוטה יותר להצביע לעבודה. אין עדות לכך שירידת אחוז ההצבעה פגעה בשמרנים יותר מאשר בלייבור, אף שהדבר הצביע על התנתקות פוליטית רחבה יותר, במיוחד במושבים בטוחים של הלייבור, שמערכת הבחירות הנוכחית אינה עושה דבר כדי להקל עליהם.

היקף התבוסה השמרנית הוא חד משמעי. הם זכו ב 48 מנדטים פחות מאשר ב -1945 (אם כי, למעשה, יותר מ -48, כיוון שבכלל 1945 היה מעט יותר קטן מאשר הנוכחי) וב -8 אחוזים פחות מסך הקולות. יש לכך שתי סיבות, מלבד התנופה הכוללת לעבודה. הראשון הוא הצלחתם של הליברל -דמוקרטים באנגליה. בשנת 1945 קודמתה, המפלגה הליברלית הוותיקה, זכתה בשישה מנדטים בלבד באנגליה ורק 12 בסך הכל והשאר היו בוויילס. אולם השנה זכו הליברל -דמוקרטים ב -34 מנדטים באנגליה כולם, למעט חריג אחד, על חשבון השמרנים. יתר על כן, בשנת 1945 הליברלים ובוחריהם נטו להיות יותר אוהדים את השמרנים מאשר את העבודה. השנה ההפך היה נכון. הסיבה השנייה היא קריסת השמרנים בבריטניה הקלטית. בשנת 1945, אם כי קשה להאמין, זכו השמרנים ובני בריתם ב -30 מושבים בסקוטלנד, ארבעה בוויילס ושמונה בצפון אירלנד. השנה השמרנים לא זכו במושבים בסקוטלנד ובוויילס והם כבר מזמן נפרדו מהאיגודים של אולסטר. הליברל -דמוקרטים והשוליים הקלטיים הפכו אפוא את מה שהיה בכל מקרה תבוסה כבדה לדיכאון.

אולם דבר אחד משותף לשתי הבחירות הוא שהתוצאות שלהן היו בלתי צפויות. כמעט אף אחד לא חשב שהעבודה תזכה בשנת 1945, ולמרות שרבים חשבו שהעבודה תזכה השנה, כמעט אף אחד לא ניבא (לפחות בפומבי) את המפולת, אם כי בשני המקרים כל מה שידענו מצביע על תוצאה זו. כל סקר דעת קהל, כל בחירות לרשויות המקומיות, כל בחירות ביורו, כל בחירות חוץ לפרלמנט הצביעו על השנה והתוצאה. ולא רק התוצאה הכוללת: הם בחרו בדיוק היכן התנופה לעבודה תהיה הגדולה ביותר, אפילו אותם מחוזות, כמו בריסטול ווסט (מושב וויליאם וולדגרייב וסקוס), שם הלייבור תגיע מהמקום השלישי כדי לנצח. מדוע היינו כל כך מוכנים להפחית את משקל הראיות המדהים הזה? התשובה המתבקשת היא 1992 & ndash פעם נשך פעמיים ביישן. זו סיבה טובה אבל יש, לדעתי, שתיים טובות יותר. הראשון הוא שה & lsquoidea & rsquo שעומד מאחורי השמרנות התאצ'רית והפוסט-תאצ'רית ניצחה. זה לא רק ניצחון השוק. האופן בו אנו חושבים על העולם ומתאר אותו, אוצר המילים בו אנו משתמשים, במיוחד בחיים הציבוריים, השתנה בעשרים השנים האחרונות. אוצר מילים זה עשוי להיות פרודיה עצמית או אבסורדית, ולעתים קרובות הוא & נדאש אך כעת אין לו מתחרה. לכן היה לנו קשה אפילו לדמיין שהרכב הפוליטי של האידיאולוגיה המנצחת הזו דווקא בגלל הניצחון והדאשה שלו יכול להיות מובס. כאן 1997 שונה בהרבה מ -1945. למרות שאנשים הופתעו מהניצחון של הלייבור והרסקווס בשנת 1945, הם ידעו כי ה & lsquoidea ו- rsquo שאליו הלייבור הייתה הכי קשורה כבר ניצחו: הבחירות פשוט הביאו את הפרלמנט לתואם את מצב הרוח של המדינה. בשנת 1997 כנראה שאנחנו יכולים להסתמך על שום הסבר כזה.

הסיבה השנייה היא שהמפלגה השמרנית מעולם לא נועדה להיות מובסת. אף מפלגה אחרת בהיסטוריה הבריטית האחרונה לא עבדה כל כך כדי להבטיח שיצרה מערכת פוליטית שלא ניתן יהיה להפוך אותה. המבנה העצום שנוצר במהלך 18 השנים האחרונות נועד להוציא מכלל תחרות פוליטית, בין היתר על ידי שכנוע אנשים שאף מפלגה אחרת אינה לגיטימית או כשירה לשלטון, וחלקה על ידי מבנה מחדש של ציבור הבוחרים ומערכת השלטון על מנת להוציא את התחרות. רובנו היינו מודעים למערכת הזו ולאופן הפעולה שלה ובחירות הבחירות בשנת 1992 היו דוגמה מרהיבה והיו צודקים להתרשם ממנה. אולם פחות ברור היה חוסר היציבות שהביא אותו לבסוף ב -1 במאי.

התבוסה השמרנית לא הייתה תוצאה של ERM פיאסקו ונדש זה היה רק ​​המקרה, אלא של מתיחות לטווח ארוך יותר הן בתוך האידיאולוגיה של המפלגה והן במערכת הפוליטית של המדינה ובסופו של דבר ביססה את ההגמוניה שלה. כאשר עלתה גברת תאצ'ר לשלטון בשנת 1979 היא הייתה דפלציוניסטית מיושנת ולא היה לה שום בסיס תיאורטי אלא רק כדי להצדיק רמות נמוכות של הוצאה ממשלתית. יתר על כן, הרטוריקה הדפלציונית והדאשה הפחיתו את המיסים, קידמו את משרותיהם, הקפידו על איגודי עובדים, לחסל בזבוז, לעודד חסכון ועבודה קשה ונדשה היו מרכיב חיוני בסוג השמרנות שלה. גברת תאצ'ר לא רק האמינה לזה, היא הניחה שגם ציבור הבוחרים עשה זאת. השנים הראשונות לממשלה התבססו, איפוא, על ההנחה שרטוריקה דפלציונית ומדיניות נלוות תגייס מעצמן את ציבור הבוחרים. זה לא היה המקרה. לעתים קרובות נאמר כדוגמה של גברת תאצ'ר וסקוס וסקווקורז 'כי היא הייתה מוכנה להסתכן בחוסר פופולריות, אפילו להפסיד בבחירות, כדי לשמור על עקרונותיה. אם כן, היא הייתה פוליטיקאית מוזרה. היא הייתה נחושה לזכות, אך ממשלתה מצאה כי הדרך היחידה להפוך את השמרנות הדפלציונית למקובלת על הבוחרים היא לעודד פריחה אינפלציונית יותר ויותר. זה היה הפרדוקס הראשון של תאצ'ר וסקוס: הממשלה שלה נאלצה לעקוב אחר מדיניות שהיתה בו זמנית דפלציונית ואינפלציונית. יותר מכל דבר אחר היה זה הפרדוקס הזה שהוציא את השמרנות התאצ'רית כמערכת פוליטית מהפסים.

סתירה פוליטית מהותית כזו לא יכולה אלא לערער את עקביות המטרה הכללית של הממשלה. אך אותו הדבר היה ברמת הרטוריקה. מבחינה רטורית, גברת תאצ'ר ושריה לא יכלו להחליט אם השמרנות צריכה להיות "פקדוק -פרודוקציוניסטית" או "" בתחילת דרכה, הממשלה הייתה "הפקת הפקחות" והיתה דפלציונית. מטרת המדיניות הייתה לשקם את הכלכלה הבריטית, במיוחד את ענף הייצור שלה. הדבר אמור היה להיעשות על ידי המעלות המיושנות: חיסכון, עבודה קשה, שיקום סמכות ניהולית, הכרה בכך שאין לך דבר לחינם. אבל המעלות המיושנות הלכו באותה דרך כמו דפלציה, ומאותה סיבה: הן לא היו פופולריות במיוחד. The Government&rsquos recourse was a &lsquoconsumptionist&rsquo boom made possible for a time by the receipts from North Sea oil. This was the Second Paradox: a &lsquoproductionist&rsquo rhetoric was made acceptable to the electorate by a consumption boom which violated all the old-fashioned virtues. So long as you were in the right place at the right time, you could have whatever you wanted with a minimum of effort &ndash which is how most of us will remember the Eighties. In practice, moreover, it was easier to encourage consumption than the old-fashioned virtues, and the notion of citizen as consumer fitted well with an ideology which attempted to depoliticise politics and transform the existing relation between the citizen and society: the citizen was to become a client, a customer, a purchaser &ndash everything but a citizen. Even so, the boom of the late Eighties which Nigel Lawson let rip (and which was once called an economic miracle) was defended on &lsquoproductionist&rsquo grounds, though only one thing was clear about the boom: that the British economy, far from being transformed, did not have the productive capacity to sustain it.

The two paradoxes had two &lsquosolutions&rsquo: the first was the recession of 1990-3, from which neither the Conservative Party nor the electorate has yet recovered the second was the fatal decision to enter the ERM at the highest rate against the mark. This decision tells us much about the nature of Mrs Thatcher&rsquos leadership of the Conservative Party. Her political instincts warned her that in directing such a fragile instrument as the British economy the Government needed full freedom of manoeuvre. But she was also a deflationist and the object of entering the ERM at the rate of 2.95 marks to the pound was undoubtedly deflationary. More important, the notion that membership of the ERM would show that we were &lsquoserious&rsquo about inflation was held by preponderant opinion in the Conservative Party, the Treasury, the City and the press. Whatever she thought privately, there was no question of her being able to resist. The whole episode suggests that Mrs Thatcher&rsquos authority was always exaggerated. She remained leader of the Party so long as her leadership was acceptable to the institutions and opinions which matter in the Conservative Party. When her leadership became unacceptable, because too risky, she was removed.

Sterling&rsquos brief membership of the ERM was undoubtedly a disaster for the Conservative Party, not only because the pound was humiliatingly driven out, but because no one, not a minister, not a civil servant, not an &lsquoadviser&rsquo, accepted responsibility for what had happened. Protecting the system was now what mattered most: to resign would be to admit error, and that would reflect badly on the system. This was not forgotten by the electorate: witness Norman Lamont&rsquos fate at the hands of the vengeful tactical voters of Harrogate. A hard fate perhaps, since he was one of those least keen on the ERM and one of those most happy when we left. It is only a pity that he spent such a sizable proportion of the national treasure trying to keep us in. The ERM affair had one other obvious consequence: it almost obliterated the widely-held view that the Conservative Party was &lsquocompetent&rsquo in a way other parties were not. This, in itself, might have been retrievable had it not been for the extent to which the Conservative hegemony was further undermined by three other irreparable contradictions in policy, similar to those which took us in and out of the ERM.

The first was privatisation. There was a strong &lsquoefficiency&rsquo argument for privatisation and a number of the state-owned concerns were unquestionably ripe for private ownership. Many members of the Government, not least Mrs Thatcher and her successor, believed in privatisation on ideological grounds and the argument of efficiency was the one they most often employed. Had this been the only argument they employed, privatisation might not have had such malign consequences for them. Unfortunately, they also believed that privatisation was a way of attaching ever larger proportions of the electorate to the Conservative Party. So was born that craze of the Eighties, &lsquopopular capitalism&rsquo. Popular capitalism was to be to the Conservatives as council housing was to Labour. It was to establish a huge clientele wedded to the Conservative Party by its ownership of shares in privatised state assets. To ensure that the clients purchased shares these assets were often underpriced and, in fact, shareholders lost as citizens and taxpayers as much as they gained as shareholders. But that was not a calculation most popular capitalists were expected to make. Furthermore, shareholding was to effect an intellectual conversion: to make people instinctively anti-socialist and hostile to the Labour Party.

In the long term, though probably not in the short, the attempt to create a popular capitalism failed. For one thing, popular capitalism and dynamic capitalism are almost antithetical. You cannot have both, though the Government would not admit it. For another, most people sold their shares almost immediately, with the result that the number of individual shareholders is today scarcely higher than it was in 1979. The real beneficiaries of privatisation have been the large institutions like pension funds &ndash and their managers, though immensely powerful, do not have many votes. What developed was a &lsquoculture of privatisation&rsquo which the Government largely created but in the end could not curb. Its most obvious manifestation was a general climate of enrichissezvous which affected much of the population but which in particular involved huge transfers to the bankers, lawyers, consultants and &lsquoadvisers&rsquo who handled the privatisation programmes. Significant elements of the British upper middle class not only did extraordinarily well out of privatisation: they had an interest in continuing privatisation. These transfers actually represented large payments by the taxpayer (to the extent that taxpayers were the original &lsquoowners&rsquo of the privatised assets), though it was some time before this was understood.

Privatisation on this scale, something no other country has attempted, swept up the Government and the country&rsquos senior managerial classes into a kind of euphoria. Not only were top marginal tax rates reduced to what were, by our standards, unimaginably low levels all the customary constraints on executive pay were abandoned, with the directors of the newly-privatised industries in the van. There is no doubt that this behaviour was deeply offensive to much of the electorate, even to those who had been a little euphoric themselves. It was partly that, as time went on, they were antagonised by changes in the distribution of taxation which markedly disfavoured them even more perhaps, a strong distaste developed for the money-grubbing of the country&rsquos economic élites &ndash a sense of money not being earned, of people helping themselves to public assets. It seems clear that to many the last stages of Conservative government must have seemed, as was said of Napoleon III&rsquos rule, not so much a regime as a racket. Major was genuinely dismayed at the behaviour of the boardrooms, but by now the Conservatives were in no position to stop it.

This did them great harm. We have long known that working-class Conservative voters &ndash traditionally the Party&rsquos largest single constituency &ndash have reasoned not just that the Conservatives were more fit to govern than anyone else but that they were more willing to guarantee &lsquofairness&rsquo. Unlike the Labour Party, which promoted vested interests (such as trade unions) at the expense of the wider community, the Conservatives stood for balance &ndash they held the ring to ensure that no one interest became dominant. This was no doubt a naive view, but plausible and historically the Conservatives have been careful to ensure that it remained plausible. After 1979, however, they could not and did not do so. &lsquoFairness&rsquo was part of the system they repudiated, since &lsquofairness&rsquo, a pre-occupation with the distribution of wealth rather than its accumulation, was one of those things which had brought Britain to its knees. As a result, the Thatcher and Major Governments were increasingly seen, even by the most naive, as &lsquounfair&rsquo. Just as the Left of the Labour Party in the early Eighties insisted on jettisoning those Labour traditions most acceptable to the electorate, so the Conservatives abandoned that prudence which was essential to their electoral success.

The 1997 election was the first in which the consequences of privatisation had become fully apparent. In 1992 the behaviour of the bosses of the privatised utilities and of the boardrooms more generally was not really an issue. Nor were the failings of the utilities. In the last five years, however, their failings have, if anything, been exaggerated in the public mind. In the old days people did not expect all that much from them because their managers received, so to speak, pay appropriate to the job. Today, when their operations are almost certainly more efficient, their peccadilloes are magnified in proportion to the incomes of their senior managers. Nor in 1992 was &lsquosleaze&rsquo among politicians much of an issue &ndash the word was rarely used. This year it was an issue even though the received wisdom during the campaign was that the electorate was not much moved. But the electorate clearly was very much moved, and it is a measure of the isolation of the country&rsquos political leaders that they did not see it.

The second of these contradictions was rhetorical and ideological. The ultimate ambition of Thatcherism was the restoration of authority to the country&rsquos sovereign institutions &ndash which in practice meant the Cabinet and the central bureaucracy. Its impulse was therefore authoritarian and anti-democratic. But Mrs Thatcher was unwilling to put it in those terms. Just as she was obliged to legitimate deflation by inflation, so she felt it necessary to justify authoritarian government by the rhetoric of &lsquoopenness&rsquo and &lsquoaccountability&rsquo. She never intended, of course, that openness was to apply to the executive &ndash quite the reverse. Openness and accountability were to be imposed on things she did not like. It was inevitable, however, that the Government and the Conservative Party would eventually be judged by the same criteria since Conservative leaders had never and could never publicly exempt the central government from what were supposed to be universal norms. Major got the worst of both worlds: he was unable to surround the doings of his Party with secrecy but got no credit for openness since his heart was seemingly not in it. The Government&rsquos behaviour towards the Scott Report was the best but not the only example of this.

At the centre of the Thatcher-Major Conservative Party&rsquos ideology lay a profound ambiguity of purpose which in retrospect will probably seem its most interesting feature. One powerful impulse behind Thatcherism was the notion of the new start. The old social system with its carefully graded hierarchies and political reticence, its apparent reluctance to disturb vested interests, its overall &lsquowetness&rsquo, was held to have failed the country and demeaned its status in the world. This gave Thatcherism a distinctly critical edge, a willingness to think and say radical things about our existing social arrangements. Mrs Thatcher, after all, described what she was doing as a &lsquorevolution&rsquo. For some, the revolution excited hopes of a thoroughgoing democratic reconstruction. But Thatcherism was also genuinely reactionary: it wished to restore legitimacy to the old hierarchies. Mrs Thatcher was herself hostile to many of the democratic changes that had occurred in her lifetime &ndash largely because they were associated with &lsquosocialism&rsquo. She thus created three hereditary peers (though only one had a male heir) and would, one suspects, have created more had she had the nerve she and her successor were adamant in their defence of the hereditary House of Lords the first act of the classless John Major was to bestow a baronetcy on Denis Thatcher, a title most people had forgotten existed both scattered political knighthoods around with profusion, and not just to keep the backbenchers docile the Thatcherite Conservative Party has been exceptionally reluctant to curb the privileges of the Royal Family they have done all they could to prop up the independent schools and denigrate the state sector they reversed the Conservatives&rsquo flirtation with Scottish devolution and defended the Union to the point of lunacy. By adopting the rhetoric of revolution and the new start Thatcher and Major thus did grave damage to the system they inherited and wished to restore, and incidentally did much to promote a democratic politics. Yet because their ambitions were fundamentally reactionary they were inevitably unable to exploit them. The unintended beneficiaries were Tony Blair and Paddy Ashdown. Yet again the Conservatives had the worst of both worlds.

What Thatcher and (especially) Major wanted to establish was a modernising democracy based on a mobile and meritocratic middle class who would provide the Conservative Party with an unassailable social base. They failed, as their predecessors in the Thirties and Fifties who wanted the same had failed, because their chosen instrument, the Conservative Party, was remarkably unsuited to the task, and because, in the end, their fear and dislike of &lsquosocialism&rsquo and a politicised working class much exceeded their contempt for the traditional ruling class. The result was that the Conservative Party could only promote a mutilated form of democracy and the field was left to the Labour Party. Whether Labour can rise to the occasion is an unanswerable question.

The third contradiction was in economic policy. One of the basic assumptions of Thatcherism was that the British managerial classes could be freed from artificially imposed constraints and so restored to international competitiveness. The miracle was seen as coming from within ourselves. There were some improvements but the overall outcome was undoubtedly disappointing: much of the managerial class, it turned out, was inherently uncompetitive. The Government was therefore increasingly inclined to put its wager on inward investment: success came to be measured by the quantity of overseas investment in Britain. And this investment was thought to depend on &lsquoflexible&rsquo labour markets and low labour costs. The pervasive sense of insecurity that was obviously a factor in the fall of the Conservative Government was one result, a sense which turned to anger when it became plain that low labour costs stopped at the boardroom. Nor did the Conservatives reflect on the curious evolution of their original endeavour. When Mrs Thatcher took office her aim was to transform Britain מול the rest of the world: when Mr Major left it the most avowed achievement of his government was to provide cheap labour for foreign businessmen.

How far changes in the Labour Party assisted the Conservative collapse is hard to assess. Obviously a Labour Party of 1983 vintage was unacceptable to the electorate. Here the role of Neil Kinnock is crucial. He could talk the language of the Left and so was able to make the Party see sense. He also rescued the Party electorally at a moment when it might have ceded its second place to the old Alliance. By 1992 Labour had largely recovered the ground lost since 1979, though Kinnock never got much credit for this. Labour owes one other debt to him: he lost the 1992 election &ndash one of the few pieces of genuine good luck the Labour Party has ever had. Tony Blair&rsquos part is open to several interpretations. One is that he was the icing on the cake, that he reduced to zero the apparent risks of voting Labour. There is truth in this, but it is not the whole truth. His personality and manner were clearly attractive to people, and that mobilised some voters who were attracted neither by Kinnock nor by John Smith. Possibly more important, however, was New Labour&rsquos attraction for women voters. Not widely noticed, except by the Labour Party, was the most remarkable feature of the election: that the proportion of women who voted Labour was almost identical to that of men. The importance of this to Labour cannot be exaggerated. Historically, Labour has been much less successful than the Conservatives in mobilising women voters and the Conservatives have been more successful in mobilising women than Labour has been in mobilising men. The reason for the Conservatives&rsquo success after 1951, for example, was that their lead among women exceeded Labour&rsquos lead among men. But all British parties are vulnerable somewhere: the Liberal Democrats found it difficult to find a stable social and regional base Labour has been overdependent on unionised males who work in heavy industry and the Conservatives overdependent on women voters politically conditioned by circumstances which are rapidly disappearing. By breaking decisively with the political culture of the trade unions, with the masculine aggression and exclusivity which many women &ndash not least working-class women &ndash have found very off-putting, Blair made the Labour Party much more acceptable to women voters &ndash a fact that could have profound implications.

This story has many lessons for both major parties, but a couple stand out. Before the election I suggested that the &lsquotabloid culture&rsquo to which the Conservatives, and Labour to some extent, slavishly capitulated was weaker than they thought. The election does not necessarily confirm this view but certainly lends it support. The electorate proved wholly indifferent to the race, gender, marital status or sexual orientation of Labour candidates, even where these were thought to be an issue. And the attempt by some Conservatives to work up an anti-immigration vote was a miserable failure: perhaps not surprising in a country to which there is now almost no primary migration &ndash something they might have remembered. Aligned to the apparent weakness of tabloidism is the Conservative Party&rsquos collapse among the &lsquoeducated classes&rsquo. The great majority of those with university degrees no longer vote Conservative. Whole professions &ndash lawyers, doctors, teachers (at all levels) research scientists (public and private), for example &ndash which were once predominantly or significantly Conservative are now Labour-Liberal Democrat (and more Labour than Liberal Democrat): a change almost as important as the change in the women&rsquos vote. It is important because the &lsquoeducated class&rsquo is growing faster than any other and is by training or inclination hostile to the Conservative Party&rsquos traditional &lsquotabloid culture&rsquo. Furthermore, some of these professions, like doctors and lawyers, have great social influence. The persistent opposition of the BMA, for instance, to the Government&rsquos reforms of the NHS did great harm to the Conservative Party &ndash and will do the same to Labour if the Blair Government abandons Labour&rsquos traditional policies towards the NHS. If the Conservative Party (and Labour) accept that tabloidism is not invincible then the country might in future be spared some of the more shameful episodes of the last few years &ndash like Michael Howard&rsquos tenure of the Home Office &ndash and the Conservative Party could regain some of its traditional support.

The other lesson both parties will be reluctant to learn. The size of the Conservative defeat suggests that the electorate was much more fed up with the system than New Labour thought it was. As Seumas Milne pointed out here (LRB, 5 June), the British electorate remains stubbornly attached to the welfare state and public provision. Indeed, throughout the English-speaking world, where market politics has been most successful, such politics has always been more of an affair of the political and economic élites than of the wider electorate. Everywhere unmandated politicians forced through programmes which the electorate had willy-nilly to swallow. In New Zealand, where the electorate has swallowed more than anywhere else, a popular revolt forced through a change in the electoral system (from first-past-the-post) precisely to stop politicians doing this. In so far as New Labour&rsquos policies were dictated by extreme caution, the Government almost certainly has more freedom than it expected. Both the results and the exit polls strongly imply that voters do want more money spent and are even resigned to the extra taxation which might be necessary. On their side, the Conservatives must learn that the attempt to follow simultaneously self-contradictory policies &ndash to legitimise a &lsquorevolution&rsquo by anything but revolutionary means &ndash must fail. Nor is it possible indefinitely to convince people that society is as the Conservative Party describes it. Reality will reassert itself and has a habit of doing so in nasty ways &ndash it can lose you your seat and even the leadership of your party, or in the case of Michael Portillo, both. The election of William Hague to the Conservative leadership, though doubtless in part a result of personal animosities, does not, however, suggest that the Conservatives are ready to learn those lessons.


General Election 1997 - Gender, Age, Ethnicity and Region

Let's explore key aspects of gender, age, ethnicity and region in so far as they relate to the General Election of 1997.

The exit poll data provides further information about voting behaviour by a range of other demographic characteristics. There are interesting features of voting behaviour by gender, age, ethnicity and region from the 1997 election.

There was, unsurprisingly, a swing to Labour in both genders and there was little difference in the final result (Men: 45% Lab, 31% Con Women: 44% Lab, 32% Con). However, the larger increase in the Labour vote was among women, increasing by 10 points rather than 8. This was partly because there had been a trend in the past for women to vote Conservative more than men.

There are a number of theories as to why women swung to Labour in 97. One is the increase of women working, and particularly working in the public sector. Another (slightly controversial!) one is that Tony Blair was more attractive than John Major. Another was that one factor in the Conservative lead among women was Margaret Thatcher and, as more time passed since her premiership, her impact lessened. Whatever the reason, the Conservative’s advantage with women voters was cancelled out.

The Labour vote increased among all age groups (as might be expected in an election with such a significant swing) but there was a much larger increase among younger voters than older voters. While the Labour vote increased by 12 points for 25-34 year olds and 35-44 year olds, it only increased by 4 points for 55-64 year olds. The 45-54 age bracket saw the biggest collapse of the conservative vote (down 16 points). While Labour were ahead in every age bracket (an unusual result indeed!) this was by a relatively narrow margin for 55-64 and 65+ voters, while all other age brackets had differences in double figures, and the lead for those under 45 was over 20 points. Very nearly half of 18-44 year olds voted Labour, compared with 44% overall (according to the exit poll).

Putting some of this data together, the largest increase for Labour appears to be among young women on low incomes and the largest collapse for the Conservatives among middle-aged, middle-class men and women.

Again, Labour led in all ethnicity categories in the published exit poll, but while this was only a 10 point lead for white voters, it was much larger among minority-ethnic groups. 82% of black voters voted Labour, for instance (compared with 12% for the conservatives). We do not have the data to compare this with 1992, but certainly Labour scoring highly with minority-ethnic voters is a long-term trend rather than a quirk of the 1997 election. There are many reasons for this, including the socio-economic background of some minority-ethnic groups, parties’ historic attitudes to race, immigration and race equality legislation, etc. The data probably disguises some trends, with Asian voters preferring Labour (66%) to Conservative (22%) but breaking the data down further into Indian, Pakistani, etc. or by religion could reveal some further differences.

Traditionally Labour had been strong in Scotland and Wales and the north of England with the Conservatives getting significant support in the south of England, in particular (with some exceptions, such as Labour strength in London and Conservative strength in very rural areas of the north). At first glance, the 1997 election appears to continue that pattern. Labour’s strongest performances came in the North, Wales, the North West and Yorkshire and the Humber, closely followed by London, the West and East Midlands and Scotland. The Conservatives’ worst performances were in Scotland and Wales and they performed most strongly in the South East, East Anglia and the South West. In East Anglia, the South West and the South East the Conservatives got more votes than Labour (although this was only by 1 point in East Anglia).

However, these quite predictable results disguise some interesting regional trends. First, Labour gained and the Conservative vote fell in every UK region. The biggest Conservative collapse was in London where they dropped 14 points. The next biggest, despite their lead, was in the South East with a 13-point drop. These (alongside the northern region) were also the sites of Labour’s biggest vote increases. There were much less dramatic changes in Wales, where Labour was already very strong and the Conservatives relatively weak. Other factors that influenced the results were the strength of third parties, particularly in the South West (the Liberal Democrats) and Scotland (the SNP). In both cases the “third” party came second, with the Liberal Democrats getting more votes than Labour in the South West and the SNP getting more votes than the Conservatives in Scotland.


First Past the Post

The British electoral system is based on the “וirst-Past-טhe-Post” (FPTP) system. In recent years, reforms have occurred in places such as Northern Ireland where a form of proportional representation has been used in elections and in the devolution elections surrounding Scotland and Wales. However, for the most part, Britain has used the tried and tested FPTP מערכת.

In the past, this system and the whole structure of elections, created absurd anomalies with the existence of “rotten boroughs” such as Old Sarum, Dunwich and Gatton. Old Sarum was by local reckoning “one man, two cows and a field” and yet returned two MP’s to Westminster! Gatton, a village in Surrey, returned one MP yet had just one voter in it.

The 1832, 1867 and 1884 Reform Acts changed a lot of the more absurd abuses that surrounded the electoral system so vividly described by Charles Dickens in “Pickwick Papers”. However, the principle of FPTP was kept.

What is FPTP and what are the arguments for it?

In a ‘normal’ British national election or by-election (i.e. excluding the newer formats that have been used in recent regional elections for devolution), those who wish to fight an election register to do so. When the election takes place, for example a by-election for a constituency MP for Westminster, the person who wins the highest number of votes within that constituency, wins that election. FPTP is as clear and as brutal as that. Only in the very rarest of cases has a re-count been ordered due to the closeness of that specific result, but in the vast majority of cases, FPTP allows for a clear winner.

As an example a by-election for the constituency of Make-Up. The three main candidates are from the three most prominent national parties. The result is as follows :

Candidate A (Labour) : 22,000 votes
Candidate B (Tory) : 17,000 votes
Candidate C (Lib Dems) : 13,000 votes

In this example, the clear winner is candidate A with a majority over Candidate B of 5,000. FPTP is a cheap and simple way to hold an election as each voter only has to place one cross on the ballot paper. Counting of the ballot papers is usually fast and the result of a British general election is usually known the very next day after polling. Ballot papers are usually simple (though they can drift towards being confusing if the number of candidates is large) and the voter only needs to put one clear mark on their paper which should be easily counted thus removing the prospect of the confusion that haunted the American 2000 election which degenerated into “when is a mark not a mark ?”

The speed of the process usually allows for a new government to take over power swiftly or if the incumbent government wins the general election, allows for a swift return for the continuation of government without too many disruptions to the political life of the nation.

FPTP has created within Great Britain a political system that is essentially stable as politics is dominated by just two parties. The chaos of the political systems of Italy and Israel is avoided using FPTP. Minority governments have occurred in the UK using FPTP, but the life span of those governments was limited. In recent years, governments have been strong as a result of the clear mandate given to it using the FPTP system.

In a constituency, one MP is elected and therefore, the people of that constituency will know who to ask or pursue if they have a query etc. In a multi-member constituency, in which a number of parties are represented, this would not be as easy.

As the above example shows, FPTP questions the whole issue of “democratic elections” in that the majority will of the people within one constituency may be reflected in the electoral outcome. But in overall terms, if more people vote against a candidate than for him/her, is this democratic in terms of popular representation in Westminster?

In the example above, 22,000 voted for the candidate that won that election but 30,000 voted against the winner. In recent years, national or by-elections have frequently thrown up the instance of the winner having more people vote against him/her. Therefore, that victor cannot claim to have the majority support of the people within the whole constituency concerned. Therefore, the total popular mandate for the winner does not exist. A counter-argument against this is that one of the over-riding beliefs in democracy is that the winner should be accepted by all and the losers should have their concerns listened to by the victorious party.

The same is true at a national level. If the national government does not have the majority of the nation behind it (as expressed in the final votes for that government) it cannot claim to truly represent the people of that nation. In 1951 (Tory) and in February 1974 (Labour), the nation voted in governments that had less people vote for them but won more seats than their opponents. Neither government could claim to truly represent “the people”.

In the 1997 election, the victorious Labour Party gained 43.2% of the total votes cast and won 63.6% of seats at Westminster. The combined number of votes for the Tory and Liberal Democrats represented 47.5% of the total votes (nearly 4% more than Labour) yet between them they got 32.1% of the seats available at Westminster.

In the 2001 election, Labour got 43% of the total popular vote whereas all the other parties got 57% – yet Labour maintained its very powerful position in Parliament with 413 MP’s out of 659. The same trend was seen with the 2005 election result.

It can be claimed that such a percentage of votes should not have given Labour such large Parliamentary majorities – but the workings of the FPTP system allows for just such an occurrence. In fact, no government since 1935 has had a majority of public support as expressed through votes cast at a national election.

Lord Hailsham once referred to this system as an “elective dictatorship” in that a powerful government can be created with overwhelming Parliamentary power which can usually push through its required legislation – but with only a minority of the country supporting it.

An argument put forward against FPTP is that it might put people off of voting in an election for a minority party as they know that their vote will be wasted. This discriminates against minority parties who will lose out as a consequence of this. It is possible that minority parties might have greater political support than their election figures show.

FPTP has discriminated against the Parliamentary power of the Liberal Democrats at national elections. Both the Tories and Labour have benefited from the system.

At the 1997 national election, the Liberal Democrats gained 16.8% of the votes but only got 46 seats. The Tories gained 30.7% of the votes but gained 165 seats. Labour won 43.2% of the votes and gained 419 seats. At a proportionate level, the Liberal Democrats should have got around 106 seats in Westminster if their representation was based on similar support for the Labour Party.

In the 2001 election, the Lib Dems got 52 seats and 19% of the total votes cast. Using the most basic form of proportional representation, 19% of votes cast would equate to about 120 seats in Parliament.

The continuation of the FPTP system can only favour the Tory and Labour parties and work against the Liberal Democrats – so it is argued.

In polls carried out between 1999 and 2000, more than 60% of the people asked claimed that they would favour a system of proportional representation (PR) to make the electoral system more fair and the results more representative. But would a party in power that benefits from such a system introduce something that could only damage its own political power?


Be nice to people on the way up, as you’ll meet them on the way down.

Sign Up

Get the New Statesman's Morning Call email.

‘Occasionally late at night at a Labour Party conference … the cry can still be heard. “Where,” a plaintive, maudlin voice will ask, “did it all go wrong?”’

So wrote the future מדינאי חדש editor Anthony Howard in 1963. Then a rising star of political journalism, Howard had a confident answer to this melancholic cry - things went wrong for Labour on 26 July 1945, the day the party was elected to power on a landslide. Surprisingly, perhaps, for modern readers, the reputation of Clement Attlee’s government at that time was pretty poor. So far as many Labour party activists were concerned, Attlee’s was a record defined by compromises, lost opportunities and what was by the early 1960s an apparently unending period of Conservative rule.

Or perhaps it should not surprise. It is now 20 years since Tony Blair led Labour to another of the party’s rare landslide victories. And it is striking how this disregard for Attlee’s achievements finds an echo in how Jeremy Corbyn supporters regard the government elected on 1 May 1997. Some even believe Labour’s present troubles began on the fateful day Blair entered Number 10. As poet Michael Rosen has put it, since 1997 it has all been downhill, the Blairites having lost Labour over five million votes. According to the Corbynites, Labour will only recover once it rediscovers its pre-Blairite "socialist" self and puts 1997 behind it.

If a majority view amongst its members, the party’s few avowed Blairites naturally look on matters differently. Labour in 1997 after all enjoyed a 10.2 per cent swing from the Conservatives and won its biggest ever Commons majority, laying the foundations for an unprecedented 13 years in office. This was, according to columnist John Rentoul, because Labour discovered "the eternal verities of the Blairite truth". If matters subsequently went awry, it was only because Labour cast this truth aside by abandoning the centre ground. If the party is to revive, such Blairites believe it needs to return to the strategy that gave it 1997.

Such dichotomous views reflect the entrenched ideological positions in a party both deadlocked and in decline. As a historian of the Labour party and curator of an exhibition marking the 20 th anniversary of the election I have my own thoughts as to which lessons the party should draw from 1997. They are ones neither side in the party may find of great comfort.

1. Winning involves waiting

The most depressing lesson for the party is that Labour only wins a working Commons majority after a prolonged period of Conservative rule. True of Blair in 1997, it is equally so of Attlee in 1945 and Harold Wilson in 1966. If there is any good news for Labour in this, it is that the Conservatives have already been in office for seven years the bad news however is they’re probably less than halfway through their term.

2. Trouble for Conservatives ≠ Labour victory

But if all Conservative governments eventually come to an end, a long-serving Tory administration – even one in deep trouble - is only a precondition for a Labour victory, not its guarantee. Facing a divided Conservative party in office for 13 years, in 1992 Neil Kinnock expected to win. The country was after all in the midst of a recession and John Major’s government was divided over Europe. Yet Labour lost because those whose votes the party needed to win still felt the party was a worse bet than the Conservatives.

3. Offer hope - and reassurance

To win, Labour needs to primarily reassure voters while also offering them some hope. Hope without reassurance does not work. That was why Blair closed down what was traditionally the Conservatives’ most effective avenue of attack on Labour by, most famously, promising to not raise the top rate of tax. So when Central Office warned: "Britain is Booming. Don’t Let Labour Blow It", the slogan had little impact (a similar warning about "Labour’s Tax Bombshell" helped sink Kinnock). This meant that, having lost in 1992 in the midst of a recession, in 1997 Labour paradoxically won during a period of economic growth. But Labour also promised "Things Can Only get Better", that schools and hospitals would improve, while the young unemployment be helped into work. Gordon Brown, the New Labour Chancellor, called Labour’s approach "prudence with a purpose", although it was prudence rather than its purpose the party emphasised in 1997.

4. Know what victory is for

In 1997, Blair pursued one of the most cautious electoral strategies in living memory, one that met with spectacular success. But this led to caution in office. "We have been elected as New Labour," Blair declared, "And we will govern as New Labour." However, even those closest to the new Prime Minister hoped the strategy that underpinned 1997 was part of a process rather than an end in itself.

Writing in 2005, Peter Hyman, who advised and wrote speeches for Blair, argued Labour no longer needed to reassure voters and should start to actively create a "modern social democratic country" by arguing for higher taxes as well as for greater tolerance for minorities and more opportunity for those denied it. Blair had however created a prison for himself. He feared the electoral consequences of such a departure from the strategy that brought him his landslide. So, by the time Labour said it would raise the top rate of tax, it was to help pay for the bailing out of those banks which nearly collapsed during the 2008 financial crisis.

5. Neglect breeds enemies

Be nice to people on the way up, as you’ll meet them on the way down when your victories eventually give way to defeat. In the run up to 1997, Blair took the party with him, but only because he looked like a winner and Labour had been out of office for so long. If nearly 60 per cent backed Blair as leader in 1994 and a similar proportion endorsed his 1995 revision of Clause IV, many retained serious reservations. But instead of trying to keep the party on board, Blair urged the horses ever onwards. Like all Labour Prime Ministers before him, he ignored what was happening outside Westminster and Whitehall, in the constituency parties.

As Hyman argued in 2005: "We have to build a grassroots movement that will sustain New Labour in the long term. We have to use our powers of persuasion." But this was something Blair never seriously contemplated and nor did Brown. Jeremy Corbyn is the greatest beneficiary of this neglect.

6. Just surviving brings rewards

Time is a great healer. A recent YouGov poll revealed that Labour members’ favourite party leader is Clement Attlee. Even supporters of Jeremy Corbyn put Attlee second – after Corbyn. By 2017, the 1945 Labour government had become a thing of myth. Only its achievements, principally the National Health Service, are ever recalled.

Attlee started to come into fashion with the left in the 1980s. Overlooking how his 1940s counterparts attacked it for its moderation, Labour's in-house radical Tony Benn compared the party’s 1983 manifesto with the "openly socialist policy" put to the country in 1945. It might seem unlikely just now, but when Blair is long dead and nobody alive can remember 1 May 1997, some Labour radicals might find themselves invoking the "spirit of 97" and lauding the minimum wage, Sure Start and the £5bn windfall tax on utility companies that helped the long-term unemployed back into work. If Labour still exists then.

Steven Fielding is a professor of political history. He curated the 'New Dawn? The 1997 general election' exhibition, running at the People’s History Museum in Manchester between 25 March and 4 June 2017. Associated with the exhibition is the @newdawn1997 Twitter feed which reconstructs the 1997 campaign day-by-day.


צפו בסרטון: צפו: כשבנימין נתניהו הפיל בפח את הקוסם ליאור סושרד